כבר הרבה זמן מעסיקה הקורונה את כולם. היא תפסה את העולם לא מוכן ולא מחוסן. היא קטלנית, היא מידבקת, מ ד א י ג ה ומכבידה, וכולם עסוקים בשאלה איך שורדים מפניה. האם מערכת הבריאות ערוכה? האם אנחנו בסכנה? כל השאלות הללו חשובות, כמובן, אבל כל תופעה שיש לה השפעות עולמיות מרחיקות לכת, מחייבת גם התבוננות רוחנית-אמונית, כזו שמנסה ללמוד ממנה גם מעבר להיבט המעשי. הינה כמהמחשבות ראשונות.

ערבות עולמית - מה היה קורה אילו היינו שומעים בחדשות לפני כמה חודשים שאלף בני אדם נהרגו באסון טבע שפקד את סין, ועוד עשרות אלפים נתונים בסכנה?

אני מניח שהיינו פולטים "אוי", אולי שואלים את עצמנו אם ישנם יהודים בקרב הנפגעים, ועוברים הלאה. התרגלנו שכל ישראל ערבים זה לזה, ואפילו ההכרה הזאת צריכה חיזוק, אבל לא התרגלנו לערבות הדדית עולמית. באה הקורונה ושינתה זאת. פתאום נעשתה מוחשית מאין כמותה העובדה שאסון שפוקד את סין הופך להיות עניין של העולם כולו. פתאום שלומנו משולב בשלומם של סינים, איטלקים, ואפילו איראנים, מי היה מאמין.

ִ נביאינו היו מצרים בצערן של האומות. "לִּבי למואב", אומר ישעיהו, ורש"י מלמד אותנו:

"נביאי ישראל א י נ ם כנביאי אומות העולם. בלעם היה מבקש לעקור את ישראל על לא דבר, ונביאי ישראל מתאוננים על פורענות הבאה על האומות". אנחנו אוהבים את ישראל לא מפני שאנחנו מזלזלים בשאר העמים. אדרבה, אנחנו מאמינים שגאולת העולם תלויה באהבת ישראל, והנה באה הקורונה ומבהירה באופן הכי חד ששלום האנושות כולה תלוי זה בגורלו של זה.

כשהפרט מתנגש בכלל - שתי תפיסות מנוגדות רווחות בעולם: האחת מאדירה את הכלל ומוחקת את הפרטים.

סין אגב היא דוגמה נהדרת לכך, אבל לא רק היא. משטרים דיקטטוריים רבים רואים בלאומיות חזות הכול ודורסים ברגל גסה את האזרחים למען האומה. התפיסה ההפוכה מאדירה את הפרט ורואה בחברה כלי למימוש מטרותיו של כל אחד. בעם ישראל התפיסה מ ו ר כ ב ת יותר. הכלל ח ש ו ב מאוד. ולעתים היחיד ימסור נפשו למען כלל ישראל, אבל כל אחד מישראל הוא בעל ערך עצום דווקא בשל העובדה שהוא חלק מכלל ישראל, לכן "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא".

המערבי ברובו מאדיר את הפרט ואושרו. והנה, באה הקורונה והעמידה זה מול זה את זכויותיו של האדם אל מול החברה. בני אדם שלא נדבקו, רק שבו ממדינה שיש בה קורונה, הם בסך הכול רוצים לחיות את חייהם, ללכת לעבודה כרגיל, אבל הם עלולים לסכן את החברה. בסין ההכרעה ברורה, הם כבר רגילים לרמוסאת האזרח הקטן. אבל הינה, גם החברה המערבית מבינה שקודם כל הכלל ורק אחר כך זכויותיו של הפרט.  מצווים על הסגר, בונים אזורי הסגר.

פתאום תפילת כהן גדול, המבקשת להעדיף את צורך הציבור על פני תפילתם של עוברי דרכים, נעשית מקובלת על כולם.

על יתושים וקורונה -

כשהתפרצה הקורונה נזכרתי במדרש על טיטוס. רגע אחרי שהחריב את המקדש וחילל אותו, נעץ חרב בפרוכת ונדמה היה לו שכבר העלים את האל. הוא יוצא עם כלי המקדש בספינה. הים מאיים להטביע את הספינה וטיטוס בעל התפיסה האלילית מכריז – אלוהיהם של אלה, אין כוחו אלא במים. בתגובה אומר דוש ברוך הוא: ברייה קטנה יש בעולמי ויתוש שמה. עלה ליבשה ועשה עמה מלחמה.

הינה זה חוזר על עצמו. סין, מעצמה צבאית, אחת הכלכלות הכי חזקות בעולם, עומדת חסרת אונים אל מול ברייה קטנה שאפילו לא נראית בעין. ולא רק סין. המדע והטכנולוגיה כבשו את העולם, ויש תחושה אנושית שאנחנוכל-יכולים. טוב לקבל תזכורת מדי פעם לכך שאנחנו בסך הכול בני אדם. אפילו מול ברייה קטנה שעושה שליחות אלוקית אנחנו מאבדים את הידיים ואת הרגליים. קצת ענווה תעשה לנו רק טוב.

העולם זז בקצב מהיר - אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדנו בפורים הוא שיד ה' יכולה לשנות את המאורעות ההיסטוריים מן הקצה אל הקצה. כשהיה המן האיש החזק בממלכה, כשכולם השתחוו לו והוא קיבל הרשאה להשמיד את ישראל, זה היה נראה כמו עובדה מוגמרת. זה השתנה בכמה ימים!!! מי היה מאמין שמרדכי, האיש שבשלו נגזרה הגזרה, יקבל את בית המן, שהמן ייתלה על העץ שהכין בעצמו?!

גם היום, במבט אנושי, העולם נראה מאד יציב. אפשר להאמין בביאת המשיח אבל קשה לדמיין איך הקב"ה יפעל בדרך הטבע ויחולל שינויים ע צ ו מ י ם בעולם. גם בהיבט הזה, באה הקורונה ונותנת לנו שיעור גדול באמונה. באופן בלתי צפוי יכולה כלכלה אדירה של מדינה חזקה להגיע לכדי שיתוק. השיתוק הזה משפיע על מדינות אחרות. דברים זזים. עוד קשה לראות את אחריתם,  אבל זה גדול עלינו. הכול יכול לקרות מהר מאד. גם אם יתמהמה אחכה לו. אבל יכול להיות שנופתע לגלות את הקצב. ברגע שהאל החליט התרחשו שינויים מהירים מאוד במלכות אחשוורוש: "מהר קח את הלבוש ואת הסוס ועשה כן למרדכי היהודי", "מהרו את המן לעשות את דבר אסתר". קצב המאורעות האלוקי תמיד מפתיע את הקיבעון הריאליסטי האנושי. 

נלקח ברשות מתוך מגזיון הדיגיטלי לנשים "הפסקת קפה". להרשמה חינם  לחצי כאן