כשסוכני המכס הגרמנים עלו על הרכבת באותו ערב בספטמבר 2010, לא הייתה להם שום סיבה לחשוד שמשהו לא כשורה. הרכבת יצאה מציריך זמן קצר לפני כן וחצתה את הגבול לגרמניה בדרכה למינכן, נסיעה אחת מני רבות דומות מדי שבוע.

כשביקשו לראות את הדרכונים של כל הנוסעים, גרמני קשיש אחד הפך נסער ועצבני. חשדם של סוכני המכס התעורר והם חיפשו בחפציו ומצאו משהו מסקרן: 18 שטרות חדשים לחלוטין של 500 אירו. להסתובב עם כמות כזו של כסף – 9,000 אירו (כ- 34,000 ₪) – אמנם לא היה פשע, אולם הנוסע התנהג באופן כל כך מוזר שהסוכנים התקשרו למשטרה.

הנוסע היה קורנליוס גורליט, איש עסקים מתבודד המתגורר במינכן. הוא טען שביקר בשווייץ כדי למכור ציור, אך לא היה לו תיעוד על העסקה. המשטרה הגרמנית החלה לחקור את העניין ולבסוף השיגה צו חיפוש לדירתו הקטנה. מה שהם מצאו שם טלטל את עולם האמנות כולו.

קורנליוס גורליט

מאות על גבי מאות של יצירות אמנות – חלקם של האמנים המפורסמים ביותר שידע העולם – נדחסו לתוך ארונות תיוק ומזוודות. 121 ציורים ממוסגרים ורישומים היו מוערמים על מדף. כמות מדהימה של 1,258 יצירות נוספות, לא ממוסגרות, הייתה דחוסה בתוך מגרות וארונות. היצירות היו מלוכלכות אך לא נגרם להן נזק.

השוטרים לא האמינו למראה עיניהם בשעה ששלפו קנבס אחר קנבס מתוך המזוודות ומהמקומות האחרים שבהם נדחסו בדירה הקטנה. רבים מהקנבסים נשאו את חתימותיהם של רנואר, מאטיס, מונה, פיקאסו, שאגאל, דירר, דלקרואה ואמנים מפורסמים אחרים. יצירות האמנות היו יקרות מפז. העתיקה ביותר הייתה תגליף של אלברכט דירר מהמאה ה- 16. השלל הוערך בסופו של דבר ב 1.35 מיליארד דולר. לא היה קשה להבין כיצד הגיע אוסף חסר תקדים זה לרשותו של גורליט: אביו, הילדברנד גורליט, היה אחד הסוחרים הראשיים מטעם הרייך השלישי וסייע לנאצים לבזוז ולמכור מאות ואלפי יצירות אמנות מ- 1930 עד 1945. ההיסטוריונים מאמינים כי קרוב ל- 20% מכל יצירות האמנות באירופה הכבושה על-ידי הנאצים נבזזו על-ידי המשטר הנאצי ונמכרו מחדש, או במקרים כמו אלה של קורנליוס גורליט – נאגרו במקומות מסתור.

הילדברנד גורליט

הילדברנד גורליט נולד ב- 1895 למשפחה אמנותית והפך למנהל מוזיאון ותומך נלהב של אמנות האוונגרד הפופולרית בשנות ה- 20 וה- 30 של המאה הקודמת, שהוגדרה במהרה על-ידי המשטר הנאצי העולה כ"מנוונת". גורליט עבד בתחילה במוזיאון אלברט קניג בצוויקאו שבמחוז סקסוניה בגרמניה, ולאחר מכן במוזיאון קונסטווריין בהמבורג ונחישותו לקדם את האמנות המודרנית של דמויות כגון מקס פכמן, ג'ורג' גרוס, מקס בקמן, אוטו דיקס ואחרים הובילו לפיטוריו משני התפקידים. אחרי 1933, לאחר שפוטר ממשרתו בהמבורג, סווג גורליט כיהודי בעקבות חוקי הגזע המחמירים של הנאצים: סבו מצד אמו היה יהודי, אם כי גורליט עצמו לא החשיב את עצמו כיהודי והיה נשוי להלנה, שהייתה גרמניה ארית.

בשנות ה- 30 של המאה הקודמת, החל המשטר הנאצי להחרים אמנות "מנוונת" ולכפות על סוחרים למכור יצירות אמנות כאלה בסכומים נמוכים ממחירי השוק. הנאצים מכרו יצירות אלה בחו"ל כדרך לגייס כסף עבור פעילויותיהם הפוליטיות. ערוץ זה של סחר חשאי באמנות נודע בתור "מחלקה תשע" של המשרד לתעמולה ולהשכלת העם. גורליט הגיש מועמדות למשרה והפך לאחד מארבעה סוחרי אמנות שהוסמכו לפעול למען הרייך השלישי. (כדי לוודא שאיש לא יגלה על סבתו היהודיה, רשם גורליט את העסק שלו על שם הלנה). הוא לחץ על סוחרי אמנות אחרים למכור לו את יצירותיהם, פעמים רבות מתוך רמיזה שאין להם ברירה אלא למכור לו את יצירותיהם במחיר זול ממחירי השוק. רבות מיצירות אלה נמכרו בחו"ל, לרוב בפריז. חלקן נשמרו למוזיאון שהיטלר תכנן לבנות בעיר לינץ שבאוסטריה.

חלק מהאוסף של גורליט

גורליט שגשג במיוחד על חשבונם של סוחרי אמנות יהודים. ב- 1935 הוכרחו כל סוחרי האמנות בגרמניה להפוך לחברים בלשכת הרייך לאמנויות וגוף זה החל להרחיק יהודים באופן שיטתי. מתוך ייאוש מצאו עצמם סוחרים יהודים מוכרים את האוספים שלהם תמורת פרוטות. "כשאנו מדברים על ביזת אמנות וגניבת אמנות, זו לא גנבה רגילה", מסביר ריין וולפס, מנהל מוזיאון Bundeskunsthalle בעיר בון. "זו הייתה דרך מתוחכמת יותר להשיג את העבודות האלה... לרוב על-ידי דיכוי או על-ידי הפעלת לחץ כה גדול על מישהו עד שהיה חייב למכור".

בשנות ה- 30 של המאה הקודמת תפסו הנאצים יצירות אמנות מודרנית שנוצרו פעמים רבות על-ידי אמנים יהודים, ממוזיאונים ואספנים פרטיים, בטענה שהיצירות "מנוונות" מכדי להיות מוצגות בפומבי. ב- 1937, ארגן השר הנאצי הבכיר יוזף גבלס תערוכה של 650 מיצירות אמנות אלה במינכן. התערוכה משכה אליה למעלה מ- 2 מיליון מבקרים, ביניהם אדולף היטלר. לאחר מכן, היצירות הושמדו או נמסרו לגורליט ולסוחרי אמנות אחרים שקיבלו את אישור הנאצים למכור אותן מחוץ לגרמניה.

במהרה התבלט הילדברנד גורליט כאחד מסוחרי האמנות הרווחיים ביותר של הנאצים. הוא מכר באופן קבוע יצירות של הציירים הגדולים בחו"ל, מתוך ידיעה שהם יניבו את הרווח הגבוה ביותר. יצירות רבות עשו את דרכן גם לאוסף הפרטי שלו. קשה לתפוס את סדר הגודל של הביזה: היסטוריון האמנות מייקה הופמן מעריך כי למעלה מ- 650,000 ציורים, רישומים, ספרים, פסלים ויצירות אמנות נוספות נלקחו ממוזיאונים, אוספים פרטיים וכנסיות באירופה הכבושה על-ידי הנאצים. סוזן רונלד מציינת בספרה Hitler’s Art Thief; Hildebrand Gurlitt, the Nazis, and the Looting of Europe’s Treasures, שעד 1939 נגנבו פריטים כה רבים, שהמחסן הנאצי בקופניקרשטראסה בברלין הפך להיות למעשה אוסף האמנות הגדול ביותר בגרמניה, עם למעלה מ- 12,000 יצירות. כשפרצה מלחמת העולם השניה בספטמבר 1939, מספר זה תפח למימדים עצומים אף יותר.

אחרי המלחמה הציג את עצמו גורליט כקורבן לרדיפות הנאצים, בהתבסס על סבתו היהודיה, והורשה לשמור חלק גדול מהאמנות שברשותו. הוא סיפר לחוקרי בעלות הברית שאוסף האמנות הפרטי שלו נהרס בפשיטות האוויריות של בעלות הברית. לאחר מכן הוא עבד באוסף האמנות במקום בשם Kunstvereins fur die Rheinlande und Westfalen, שם הוא הציג אמנים מודרניים בשנות ה- 40 וה- 50 של המאה הקודמת, כפי שעשה בשנות ה- 30, כאילו המלחמה מעולם לא התרחשה. כשמת ב- 1956 בגיל 61, הוריש הילדברנד גורליט את אוסף האמנות העצום והסודי שלו לבנו קורנליוס ובתו רנטה.

קורנליוס היה מתבודד. אף אחד מחוץ למשפחתו הקטנה לא ידע על האוצרות היקרים מפז הדחוסים במקומות אחסון בכל פינה בדירה שירש מאביו, עד שהמשטרה חיפשה בביתו ב- 2012. באותו שנה, רנטה נפטרה. בין החפצים שנמצאו בביתה היו 18 יצירות אמנות שנשלחו לקרן לאיתור אמנות אבודה, המסייעת לאתר את הבעלים המקוריים של יצירות אמנות שנגנבו בזמן השלטון הנאצי.

הקרן הצליחה לאתר את הבעלים של ארבע מהיצירות של רנטה: שני רישומים של האמן שארל-דומיניק-ג'וזף אייזן, ציור של אוגוסטין דה סט-אובן ודיוקן עצמי של אן ואלייה-קוסטר – כל אלו היו תלויים בביתם של בני המשפחה היהודית דויטש דה לה מרטה בפריז, שדירתם ורכושם הוחרמו על-ידי הנאצים. בת אחת - ג'ורג'ט - שרדה את השואה וקיבלה חזרה לרשותה את יצירות האמנות של משפחתה.

במקרה של האוסף הגדול הרבה יותר של קורנליוס גורליט, הרשויות בגרמניה לא עשו דבר במשך חודשים. רק שנה לאחר מכן, כשכתב העת הגרמני פוקוס דיווח על קיומו של האוסף, החל הלחץ הציבורי לפעול והרשויות החלו להגביר את מאמציהן לאתר את יורשי בעליהן המקוריים של יצירות האמנות. ברוב המקרים, כבר לא ניתן היה לעשות דבר. גרמניה הקימה כוח משימה מיוחד רק על מנת לטפל באוסף של גורליט. כוח משימה זה זיהה 499 יצירות שניתן היה להוכיח כי נבזזו על-ידי הנאצים. מתוכן, כוח המשימה הצליח למצוא 4 יורשים בלבד שיתבעו בעלות על יצירות האמנות. אחרי שנתיים הודיע כוח המשימה על פירוקו, אך מחאה בינלאומית הובילה להמשך עבודתו, אם כי במתכונת מעט שונה. במקרים רבים, נדמה כאילו חלף זמן רב מדי – הבעלים המקוריים של היצירות הגנובות כבר נפטרו ולא ניתן היה למצוא יורשים שידרשו אותן.

קורנליוס גורליט נפטר ב- 2014 ונדמה כי שינה את עמדתו לפני מותו, כשהביע את רצונו שיצירות האמנות הגנובות יושבו לבסוף לבעליהן החוקיים. הוא הוריש את יצירות האמנות למוזיאון האמנות בברן, שוויץ, בתנאי שהמוזיאון ימשיך לנסות לאתר את בעליהן החוקיים של היצירות. משימה זו התגלתה כקשה, אולם המוזיאון הגה דרך יצירתית להדגיש את הבעיה של ביזה נאצית ולהבטיח שהאוסף של גורליט ייראה על-ידי רבים. ב- 2017 הוא פתח תערוכה מיוחדת בברן וכן תערוכות בבון ובברלין, המציגות חלק מהציורים הגנובים ומספקות למבקרי המוזיאון הסבר על מעשי הנאצים.

כרגע מוצגת תערוכה נוספת במוזיאון ישראל בירושלים. התערוכה, "בחירות גורליות: אמנות מאוסף גורליט", מציגה מאות יצירות מתוך האוסף והיא משמשת תזכורת לאופן המהותי בו שינתה הביזה הנאצית את עולם האמנות באירופה ומעבר לה. "היא שופכת אור על הביזה השיטתית של אמנות בגרמניה הנאצית", הסבירה שגרירת גרמניה בישראל, סוזן ואזום-ריינר, כשראתה את התערוכה בירושלים. "התערוכה נחלה גם הצלחה גדולה הודות לשיתוף הפעולה המדהים וחוצה-הגבולות בכל הקשור לחקר מוצאן של היצירות. היא מחוות כבוד למשפחות, לאספנים ולאמנים שסבלו במלחמה".