השבוע פנתה אליי עטרה גולדפישר, נכדתו של השופט יעקב בזק. לפני כחודשיים נפטר בזק, שכיהן

כשופט שלום ומחוזי בירושלים במשך כ־40 שנה. "בתחילת ספרו האוטוביוגרפי", מספרת הנכדה, "כתב סבא פסקה קטנה ואישית. יש לה משמעות גדולה בימים האלה, שבהם מתברר מעמדו של המשפט והשופט".

וכך כתב: "כאשר הייתי יושב בהיכל בית המשפט ולפניי היו עומדים הנאשמים, הייתי שואל את עצמי מי באמת עומד כאן לדין. כולנו עומדים לפני המלך המשפט - אני בהכרעות שאני בוחר לעשות, וכן הם הנאשמים - במעשים שעשו. מכאן שגם הפנייה אליי במילים 'כבוד השופט' לוותה אצלי תמיד בידיעה שאף אני עומד לדין לפני הקדוש ברוך הוא, ובשל כך מיעטתי מכבודי. מעולם לא זיהיתי את עצמי עם התפקיד שלי. נדרשת כאן זהירות גדולה מאוד. לכן כשבאתי לחרוץ דינו של אדם, סייגתי את עצמי בדרך כלל במילים 'לפי עניות דעתי'".

היו שופטים בירושלים. צריך שיהיו עוד.

השבוע עצרה המשטרה את אליעזר ברלנד. איזו פרשה עצובה והזויה, שמצטרפת לצערנו לעוד פרשות כאלה מפעם לפעם. שרלטנים יהיו תמיד, השאלה היא אם יהיו להם חסידים. איזה חיסון צריך לתת מגיל צעיר, כדי להסביר שאמונה תמה משמעה תמימות, יושר ואמת? האם אנשים ימשיכו להתעלם בעיניים עצומות מכל סימני האזהרה? מה קרה לבנים של "עם הספר", שהצמיח את רש"י והרמב"ם, הבעל שם טוב והגאון מווילנא?

המסקנה מהפרשה העגומה הזאת היא לא להפסיק לתרום ולתת צדקה, חלילה. המסקנה מהפרשה העגומה הזאת היא לא שאין צדיקים אמיתיים, חלילה. אולי פשוט צריך לחזור אל הבסיס, אל השורש.

בשבת קראנו את פרשת יתרו. במרכזה - מעמד הר סיני, מתן תורה. אנחנו מתייצבים מתחת להר סיני כדי לקבל את הוראות ההפעלה של העם שלנו, את ההוראות שהפכו לקוד מוסרי בסיסי עבור רוב האנושות. להאמין באלוקים, לא לעבוד עבודה זרה, לא לשאת את שם השם לשווא, לזכור את השבת, לכבד את ההורים, לא להעיד עדות שקר, לא לרצוח, לא לנאוף, לא לגנוב, לא לחמוד.

האם זה תמיד קל ליישום? לא. לכן כנראה אנחנו מחפשים לפעמים דרכי קיצור ומעדיפים לשלם הון על ניסים בטעם מנטוס, במקום להתאמץ.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".