* שינוי פרדיגמה. טראמפ והמדינות הרבות שהביעו אופטימיות ביחס לתוכנית, הפכו סוף־סוף את המשוואה.

כמעט התרגלנו שאפשר לדבר על שלום במזרח התיכון רק בדרך אחת, והנה מתברר שאפשר גם אחרת. לוקח זמן להפנים. זה כבר לא "שטחים תמורת שלום", גרסה שלפיה צריך לשלם באדמת מולדת על הזכות לא להירצח. זה גם לא "שלום תמורת שלום", כלומר יחס שוויוני לשני הצדדים, כאילו אין ביניהם הבדל. זה משהו אמריקאי יותר: "הצודק ינצח". טראמפ הביזנסמן בעצם אומר: הצד שמתנהל טוב יותר בשטח, שדבק בחיים, שבונה וזורע - יקבל יותר מהצד שמתחפר והורס ומקלקל. אם תרצו, הסיסמה היא: ייתנו - יקבלו, לא ייתנו - לא יקבלו. כמה פשוט וברור, אחרי שנים שבהן "תעשיית השלום" פירנסה מכוני מחקר, ועידות בינלאומיות וכנסים יוקרתיים שהתקשו להגיע למסקנה כזו.

*בתוקף זכותנו ההיסטורית. אבל יש פה עוד קומה:  הבית הלבן דוחה את זכות השיבה של הפליטים, ומנגד מקבל את זכותנו על הארץ. זכות, לא טובה ולא חסד.

באוזניהם של שגרירי בחריין, עומאן ואיחוד האמירויות הבהיר טראמפ שהקמת מדינת ישראל היא לא "פיצוי" על השואה, חלילה, כמו שניתן היה להבין מנאום קהיר המפורסם של אובמה. חזרתי השבוע לנאום ההוא. אחרי כל המחמאות לעולם המוסלמי, אחרי שלא ציין את המילה "טרור" אפילו פעם אחת, אובמה אמר שם: "השאיפה למולדת יהודית מבוססת על היסטוריה טרגית שאי־אפשר להכחישה". כלומר, אנחנו כאן בגלל הטרגדיה. טראמפ אמר השבוע שאנחנו כאן מאז ולתמיד.

* די לגזענות של ציפיות נמוכות. אולי לא צריך להשוות השבוע בין טראמפ לבין אובמה, אלא דווקא בין טראמפ לבין מנדלבליט. היחס של מנדלבליט לחברי כנסת ערבים תומכי טרור הוא סלחני. הוא לא מחיל עליהם את אותם כללים שחלים על יהודים. הוא רוצה לשמוע עוד הסברים, מתאמץ להוריד אותם מהסולם, עובד קשה כדי לא לפסול אף אחד מהם. טראמפ הבהיר השבוע שהוא לא מוכן לגזענות הזאת. למה אנחנו מוכנים להתייחס לערבים בצורה כל כך מעליבה? למה הציפיות שלנו מהם לא זהות לציפיות מעצמנו?

הרי הפלסטינים כבר יכלו לעוף יחד איתנו, מעלה־מעלה. ב־48 'הארץ חולקה, ולכולנו כאב. רק שאנחנו התחלנו לבנות ולפתח, והם התחילו להתקרבן ולקדם טרור. חבל. הם יכלו לעבוד בישראל בקלות, להתפרנס מאינספור ישראלים שהיו באים עד היום לעשות קניות בעזה וברמאללה, ולזכות מזמן בחיים הרבה יותר טובים, לצידנו.

שימו לב לדרישות שהציב השבוע הבית הלבן לפלסטינים: לנהל מינהל תקין ללא שחיתות. לא לשלם משכורות לרוצחים. להפסיק לחנך בספרי הלימוד להסתה טרוריסטית.

כמה אלמנטרי, כמה מובן מאליו. ומה התגובות אצלנו? "הם לא יסכימו, הם לא יכולים לעמוד בזה". זה עצוב ומביך שאי־ אפשר לצפות משכנינו למינימום הזה. קיבלנו השבוע איתות מגבוה, להתחיל לדרוש מהם קצת יותר אחריות.

* רק בגלל הרוח. טראמפ אמר על ישראל שהיא "ההבטחה הא-לוהית לעם היהודי", לא בטוח שקצין בצה"ל יכול לכתוב כזה מכתב לפקודיו כיום. נשיא גרמניה בירך "שהחיינו" בעברית ביד ושם, לא בטוח שגם זה היה עובר בכל מקום.

בשבוע אחד עברנו מהסרטון האנטי־דתי של ח"כ אלכס קושניר, לתוכנית השלום של ג'ארד קושנר, ודווקא אומות העולם מזכירות לנו שהסיפור שלנו כאן הוא סיפור יהודי תנ"כי עמוק.

צריך רק להקשיב למה שאומרים עלינו פוטין, הנסיך צ'ארלס, מודי מנהיג הודו, בוריס ג'ונסון: "אור לגויים", "מקור השראה", "ארץ הקודש". זה היחס. לא נוכל לברוח מהזהות שלנו. אפילו העולם מצפה לכך. כך שעם כל הכבוד לעסקת המאה, יש לנו פה עסקה של יותר משלושת אלפים שנה. פרשת השבוע, פרשת "בא", מבשרת על תחילת המהפכה הזאת: עם קטן יוצא השבוע ממצרים לכיוון הר סיני, לקבל את התורה, ואז אל ארץ ישראל, המקום שלו בעולם. יש לו בשורה מיוחדת לבשר.

המסע עוד לא נגמר.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".