לפני הכל אני רוצה לעשות גילוי נאות מסודר: כותב השורות מוקסם כבר עשרים שנה מיצירתו רבת הגוונים של אהרן רזאל, עד כדי כך שבשנים האחרונות הוא לא הסתפק בהאזנה למוזיקה שלו אלא אף טרח להכירו אישית, ובניגוד ליוצרים מוערכים אחרים אשר מוטב לעיתים לא להכירם מקרוב ולהתאכזב, כאן התגלה אומן מיוחד שהוא ויצירתו המופלאה חד הם.

רגע, יש לי עוד גילוי נאות אחד: גם אחרי שהכרתי מקרוב את אהרן רזאל, לא הצלחתי באמת לפצח אותו עד הסוף.

אני מכיר את הביוגרפיה שלו ואת משפחתו, אני מכיר את מקורות ההשראה שלו, אבל בכל זאת, מה המנוע, מהיכן נובע המעיין המוזיקלי והטקסטואלי שרק משתבח עם השנים? או אם נעבור לדימויים מהרפרטואר שלו: מהו חומר הבעירה של הסנה הבוער הזה שאיננו אוכל?

השבוע רזאל הוציא לאור יצירה חדשה שמלמדת עליו לעומק.  לא אלבום חדש ואפילו לא סינגל, אלא ספר צנוע בכריכה רכה:  'החיים כניגון' (הוצאת 'דברי שיר'). למרות שלא מדובר בספר מתח - הכי לא, זאת אסופה של סיפורי מסע, הגיגים ומחשבות שראוי לקרוא לאט לאט - בכל זאת קראתי אותו בפעם אחת. מה לעשות,  זה מה שקורה לי גם עם שוקולד טוב. אני לוקח קובייה ועוד קובייה ועוד אחת ואז רק אחת אחרונה - והשוקולד נגמר. רק שבניגוד לשוקולד, כאן לא גמרתי עם בחילה. להפך, אתה קם מהספר עם רצון, אפילו כמיהה, לעשות משהו: ללמוד, להתפלל, להתבודד, לטייל, להקשיב, לכתוב, לשמור בכיסך את העלה שנח על ראשך.  בקיצור, לחוות את היקום כמו רזאל. כמעט ניגשתי אל הפסנתר כדי לנגן, אבל אז נזכרתי שאין לי פסנתר.

הנה דוגמה: "אחר הצהריים, יום חמישי. כותב בביתי. הזמן הזה של כמעט סוף השבוע וליל שישי שמתקרב. האור הגנוז של שבת עושה חזרות גנרליות אצלנו בסלון,  והנשמה היתרה מדליקה אורות נחיתה לקראת כניסתה לגופים שלנו פה בעולמנו. בשיר של אהוד בנאי יש שורה מרגשת על התקליטים הישנים בבית: 'השירים שליוו את חייו'. לי יש שירים שבהם ניסיתי להכניס את התורות שליוו את חיי. כל מיני דברים ששמעתי, למדתי, קראתי והיו לי מקור השראה בעבודת השם. הרי יש תורות שאתה מבין, יש תורות שמחכימות אותך, ויש תורות שהן סוג של עדשה. אתה מרכיב אותן על  עיניך או על נשמתך ורואה דרכן את כל העולם אחרת".

זה בעצם מה שעושה הספר הזה. בזמן הקריאה בו אתה מרכיב את משקפי הפלא של רזאל - והעולם נראה אחרת לגמרי, המציאות מקבלת עומק. "בליל שבועות לקראת הנץ החמה יצאתי עם קבוצת סטודנטים של 'נפש יהודי' להתפלל על הגג של ישיבת 'אש התורה' ברובע היהודי", מספר רזאל, "היה מדהים לראות את הזריחה, את הכותל, את מקום המקדש. לרקוד בהתלהבות את שירי ההלל. רק דבר קטן הפריע לי כל התפילה: מנוף ענקישעמד מולנו והסתיר את כל הנוף. אחר כך, כשנתיישבה עליי דעתי, התביישתי: איך המנוף הפריע לי? הרי על מה התפללו אבותיי שחלמו לחזור לכאן? לדרוך בארץ ישראל ולחונן את עפרה. אם כן, אותו מנוף ענק ומכוער מפלדה שהוקם פה בשביל לבנות, לשפץ ולהרחיב – הייתי צריך להתרגש ממנו עצמו!".

הבנתם את הראש?על עטיפת הספר יש תמונה יפה של רזאל יושב על סלע עם גיטרה בלב היער. האמת שבאותה מידה התמונה הייתה יכולה להיות של רגעים הרבה פחות פסטורליים. רזאל מקבל השראה גם מהמכולת, מהתור בבנק, מהרחוב, מהטרמפ וכמובן מהישיבה: "עכשיו זמן חורף. זמן להעמיק שורשים פנימה, לא לחפש תוצאות מיד. היום הייתי בשיעור עיון בגמרא. הצלחתי לעקוב אחרי חמישים אחוז מהשיעור, ומתוך זה הבנתי גם חמישים אחוז... אמרתי בליבי: השם, אני יודע שהמאמץ שלי להבין איננו לשווא. יום אחד זה עוד יצמיח שורשים, יניב פירות, גם אם ייקח קצת זמן. גם על פניו של החברותא שלידי בשיעור, דניאל זמיר, נגן ג'אז מעולה וידוע, ראיתי את המאמץ להבין. לחשתי לו כדי שנתעורר: "בילדותי, אבי לקח אותנו לשמוע תזמורת ג'אז בתיאטרון 'פרגוד'. אני זוכר כמו היום איך חשבתי לעצמי: למה האנשים על הבמה מייצרים רעש כזה? כאילו עשרים סירנות שונות עולות ויורדות. היום, אני ממש יכול להתעלות מאותם צלילים. כך גם בסוגיה שלפנינו, יום אחד זה יהיה כמו מוזיקה באוזנינו". הרב רפאל וינגוט בצפת היה אומר לנו, בהומור של יהודי מברוקלין: 'היום אנשים רוצים להפוך לתלמידי חכמים בן לילה – וגם לישון באותו לילה...'. חברים, זה זמן חורף. זמן לחרוש ולחכות לגשמים. אין כרגע בשדה מה לקצור. עת לזרוע ולהמתין באמונה".

טוב, יש בספר עוד כל כך הרבה מתיקות רזאלית. מה שקראתם כאן הוא בקושי קובייה קטנה אחת של שוקולד. נסיים בפסקה שהייתי מקריא השבוע באוזני כל מנהיגי העולם שהגיעו לישראל לרגל יום השואה הבינלאומי.

וגם לעצמנו הייתי מקריא: "לפני כשנתיים, ביום שבו הלכו שלושת בניה של סבתא פאני ז"ל לחלק ביניהם את חפציה - פסנתר, תכשיטים, ארונות עתיקים, חפצי אומנות - מו"ר אבי שאל אותי אם יש משהו מסוים שחשוב לי מכל חפציה. עניתי: הטלאי הצהוב. בשנים האחרונות סבתא מסגרה אותו ותלתה בסלון ביתה. היה לי מובן שזה הדבר היקר ביותר. אבא אמר: אני לא רוצה את הדבר הנוראי הזה. הוא דור שני. אני כנראה חזרתי להיות דור ראשון. בעיניי, מי שייקח את הטלאי קיבל הכול. מי שמחזיק בכוכב הצהוב מקבל את אומץ רוחם, את גבורתם,  את היכולת לשרוד, את האמונה בימי הסתר וחושך. תנו לי את הטלאי הזה! אענוד אותו על ליבי ויהיה לי נדל"ן בכוכבי השמיים,  אוכל להתייחד עם נשמתו של כל אחד מששת המיליונים כל אימת שארצה, תהיה לי תחפושת לפורים, שק לתשעה באב,  ואקיים בהידור מצוות 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. וכשלא אבין סברא בגמרא, אצמיד אותו לליבי, ואשמע ניגון יהודי עתיק,  ניגון שמילותיו הן: אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. ואז אבין הכול. אאמין בהכול".

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".