ניסיתי ללא הצלחה לרסן את עצמי, אבל הייתי ממש חייבת לזנק לתוך הקלחת של הסיפור על הסכסוך של הארי-מייגן עם משפחת המלוכה. עד כמה שהסיפור אינו רלוונטי לחיי, אני מוצאת את עצמי קוראת בלהיטות כל מאמר ומקשיבה לכל סעיף חדשותי עליהם. זה אסקפיזם נהדר והסחת דעת מרתקת. אולם אני חושבת שיש עוד משהו, משהו שאינו ייחודי לזוג הספציפי הזה ומשהו שמשפיע על חיי כולנו.

מה שמדהים אותי בתגובות להחלטתם להתנתק מהמחויבויות המלכותיות שלהם, הוא הטון הנוקשה והשיפוטי שבעניין. נדמה שהביקורת כלפי הזוג המלכותי היא בלתי נלאית. אמצעי התקשורת ואפילו אנשים פרטיים באינסטגרם וכו', ממשיכים ללא הרף.

אין לי מושג אם הם מקבלים החלטה טובה או גרועה, נכונה או לא נכונה, אולם נדמה שרבים אחרים כן יודעים. והעמדה שלהם תמיד מרמזת על כך שהם – הצופים מהצד שאינם חיים את חייהם של הארי ומייגן ולא נמצאים בתוך עולמם – יודעים יותר טוב. הדבר אינו נכון רק לגבי הארי ומייגן, אלא לגבי כל אדם מפורסם. אנו חיים בעולם שבו שולטים השיפוטים השליליים חסרי הרחמים שלטון ללא מצרים. ואני מאמינה שהדבר תקף גם לגבי האנשים בחיינו הפרטיים. אין זה מתג שניתן להפעיל ולכבות. אם אנחנו כל כך ממהרים להעביר ביקורת על אנשים שאנחנו אפילו לא מכירים, אפשר רק לדמיין את תחושת הוודאות והלהיטות לשפוט את אלו שאנו כן מכירים.

מה שאני ממשיכה לתהות לגביו – בין אם מדובר בפוליטיקה, בקהילה ההוליוודית, במשפחת המלוכה או במערכות היחסים האישיות שלנו – הוא מדוע אנו עושים זאת? מדוע אנחנו כה בטוחים שאנו מבינים את חייהם של אחרים? מדוע אנחנו כה משוכנעים שהם טועים? איפה החמלה שלנו?

כשאנו מסתכלים על חיינו, האם אנו רואים רק שלמות ועקביות מוחלטת? האם איננו מכירים בצורך לסלוח לעצמנו, כיוון שלעיתים אנו מקבלים החלטות בפזיזות, אנו מדברים בלי לחשוב ואף מגלים חוסר רגישות מדי פעם? מדוע אנו לא נוהגים באותה אדיבות והתחשבות כלפי אחרים?

התלמוד מציע שהדברים שמטרידים אותנו ביותר אצל אחרים הם הדברים שאנו עצמינו לוקים בהם "כל הפוסל, במומו פוסל". (כפי שבעלי אוהב לומר, "הפוליטיקאי שעושה הכי הרבה רעש בנושא ערכי המשפחה הוא זה שיש לו את הסיכוי הגבוה ביותר להיתפס בחדר במלון עם..."). אני חושבת שזה נכון. אולם ניתן לקחת את זה רחוק יותר. אנו חיים בעידן של חוות דעת מלקוחות ותוכניות ריאליטי ותחרויות טלוויזיוניות, כך שהתרגלנו לכאב הביקורת, להשפלה ולמבוכה – לפחות אצל אחרים. אנו מתייחסים לזה כבידור, כדבר שמעצם היותם דמויות ציבוריות, הם כביכול ביקשו את זה.

אנו מתוחכמים מאוד ברציונליזציות שלנו, אולם השורה התחתונה נשארת זהה: אנו ממהרים לשפוט, אנחנו קופצים למסקנות ואיננו סלחניים. וחושבים שזה בסדר, אולי אפילו חושבים שזה מתאים.

המבחן האמיתי לגישה זו יהיה אם אותו יחס יופנה כלפינו. אנו עלולים אז לגלות שבהחלט יש לנו כמה פגמים, שאנו טועים די הרבה ושזה מאוד כואב כשדברים אלה זוכים לתשומת לב ולדיון פומבי.

המידע שלי לגבי הארי ומייגן מגיע מאותם מקורות החדשות שכלם קוראים. אין לי שום טענה על מידע מסוים, אך אני מנסה למצוא הבנה כלשהי וחמלה כלפיהם, בעיקר כלפי הארי, שטראומת הילדות שלו של אובדן אמו הפכה אותו מכורח הנסיבות לאדם שמעדיף להימנע מפרסום וללא ספק משפיעה על תגובותיו כאדם בוגר.

נראה לי שעל כולנו לנהוג באותו אופן. לאחרונה קראתי על קבוצת נשים בירושלים שנפגשת בקביעות על מנת לערוך רשימת סיבות לדון אדם לכף זכות, כדי שכשיגיע הזמן ויתעורר בהן הפיתוי לשפוט לחובה, הן תוכלנה לפנות לרשימה שלהן ולהתעלות מעל הפיתוי. התופעה הזו עוררה בי השראה וחשבתי שעלינו ליצור קבוצה כזו גם כן.

ניתן ליצור רשימה של סיבות לגילוי חמלה כלפי אחרים, סיבות להתייחסות אוהבת ומבינה, במקום מבזה ומשפילה. אולי אפשר לשבת ביחד ולחשוב על סיבות לחפש את הטוב בכל אדם.

נאמר לנו שהאל שופט אותנו כפי שאנחנו שופטים את הזולת. רק בגלל הרעיון המכריע הזה, לא הייתי רוצה להיות כתבת באמצעי התקשורת של ימינו. הייתי רוצה ליצור את אותה רשימה של סיבות לתרגל חמלה. זה יכול להתחיל עם הארי ומייגן, אולם אני מקווה שזה יסתיים עם האנשים שאני באמת מכירה ואוהבת.