יום שישי בין השמשות, כיכר דיזנגוף, תל אביב. בתי הקפה שמסביב לכיכר ממשיכים בשגרת החולין שלהם, כאילו אין שום משמעות מיוחדת לשעה 16:27 .קודם היה יום שישי אחרי הצהריים, וגם עכשיו זה יום שישי אחרי הצהריים (אולי בכל זאת יש הבדל אחד: התחבורה הציבורית עוברת לתעריף חינם). ובתוך כל החולין הזה, כמו סוכני קדושה חשאיים, הם יוצאים מהדירות שלהם במרכז תל אביב וצועדים לרחוב בר כוכבא. אחד ועוד אחד. ועוד אחת. ועוד שתיים. קל לזהות אותם: הם לבושים בבגדים חגיגיים, ההליכה שלהם חגיגית, ויש להם אור בעיניים. אני יודע שהמשפט האחרון נשמע הגזמה או קיטש, אבל מה לעשות, אני עיתונאי. מחובתי לדווח מה שראיתי, וראיתי אור בעיניים.

כמה דקות אחר כך, בית הכנסת של 'ראש יהודי' כבר מלא מפה לפה. שלא כמקובל בכל בית כנסת אחר בעולם, רב הקהילה לא יושב כאן במזרח אלא בכניסה. זה עניין פרקטי, הרב אסף טבצ'ניק פשוט רוצה לקבל באופן אישי כל מתפלל חדש שמגיע. והם מגיעים בהמוניהם: סטודנטים חילוניים שהכירו את בית הכנסת בזכות השיעורים שמועברים בו כל השבוע, דתיים לשעבר שעברו לתל אביב ופתאום מתגעגעים לבית כנסת ולקהילה, דתיים לשעתיד, וגם ליאור דיין אחד, שפותח את הסידור עם הילד המתוק שלו ארד ומראה לו, לנכד של אסי דיין, מה אומרים עכשיו. זאת תפילת ליל שבת הכי ארוכה שראיתי בחיי. לא מוותרים כאן על אף שיר. קרליבך-פרימיום. ברוב השירים הם גם רוקדים. אף אחד לא ממהר לשום מקום. להפך, התחושה היא שהם מנסים לדחות את היציאה מבית הכנסת אל העיר שבחוץ. מקדש מלך, עיר ללא הפסקה, קומי צאי מתוך השגרה.

התחנה הבאה אחרי התפילה היא בית משפחת זעירא. ישראל זעירא, המייסד של 'ראש יהודי' בתל אביב, פעיל כאן כבר כעשרים שנה, אבל לפני שנתיים הוא עשה צעד דרמטי: ביום בהיר אחד הוא ואשתו מוריה ושמונת ילדיהם עזבו את הבית הגדול (שבדיוק סיימו לשפץ) במעלה חבר שבדרום הר חברון ועברו אל מעבר לקו הירוק, אל דירת קרקע בלב תל אביב. חייהם השתנו וגם החיים של תל אביב השתנו קצת.

תוך כדי שירת "שלום עליכם" אני סופר את הכיסאות סביב שולחן השבת של זעירא ומגיע ל-40 .זה פחות או יותר גם מספר סוגי הסלטים. האווירה משפחתית. הכי לא חדר אוכל. ישראל עושה קידוש, לא לפני שהוא אומר את התפילה החסידית "ריבון כל העולמים", ושוב כולם עוצרים ושרים ביחד את "וזכנו לקבל שבתות מתוך רוב שמחה, ומתוך עושר וכבוד, ומתוך מיעוט עוונות".

ואז מתחילה אחת מסעודות השבת הארוכות שחוויתי בחיי. דברי תורה, שירים, דרשות ספונטניות של האורחים. יש כאן חבר'ה מכל הארץ שגרים עכשיו בתל אביב. צעירים, צעירות, וגם כמה זוגות שהתחתנו בשנה האחרונה, כולם חלק מהקהילה החמה של 'ראש יהודי'.

רק בסביבות אחת אחרי חצות – ואנחנו מדברים על שבת בחורף, שנכנסת מוקדם – מגיעים לשיר המעלות. ואגב, אנחנו כבר מזמן יותר מ-40 איש. במהלך הסעודה הצטרפו עוד ועוד חבר'ה.

"זה השלב שבו אנחנו פותחים את הקומה השנייה", אמר לי זעירא. הוא צחק, אין לדירה הצנועה קומה שנייה. אז מרימים לאט ובזהירות את הספות הכבדות מעל השולחן ומוציאים אותן אל מחוץ לבית, כדי לפנות מקום לעוד לא פחות מ-20 אורחים נוספים.

למחרת בבוקר אנחנו מתארחים אצל משפחת טבצ'ניק. הרב אסף הוא, כאמור, רב הקהילה. אשתו צביה עומדת בראש המדרשה לבנות כאן. גם בבית משפחת טבצ'ניק הדלת לא נסגרת, וגם פה מקיימים את המנהג של הוצאת הספות. כמה חבר'ה יש כאן בדרך כלל בשבת, אני שואל את בעל הבית, והוא אומר שהמספר משתנה: "יש סעודות קטנות, רק עשרים אורחים, ויש גדולות יותר כמו השבת. בכל מקרה עד ארבעים אורחים אנחנו אוכלים עם צלחות רגילות, יותר מזה אנחנו עוברים לכלים חד פעמיים".

אחרי המנה הראשונה, ואחרי סבב ההיכרות, הרב אסף מדבר על הפרשה. הוא מספר על רגע הגילוי של "אני יוסף", אותו משפט קטן אחד שיוסף אמר לאחים שלו – ושינה את הכול.

"לכל אחד מאיתנו", הוא אומר, "יש בחיים סוג של רגע כזה. רגע שבו מתבהרת התמונה ואתה רואה לפתע בבירור מה תפקידך בעולם. אני אשמח אם תשתפו אותנו ברגע כזה של התבהרות, של גילוי".

וכאן מתחיל סבב ארוך. כל אחד וה"אני יוסף" שלו. מחיילת משוחררת שמספרת שזאת השבת הראשונה בחייה שהיא שומרת באופן מלא ("נשארו לי עוד שעתיים וחצי כדי להצליח. אני מקווה שזה לא יישמע פרימיטיבי. הבוקר נכנסתי לשירותים והאצבע שלי לחצה, מתוך הרגל, על מתג האור, אבל משמיים שמרו עליי: המנורה הייתה שרופה...") ועד לסטודנט לקולנוע בסם שפיגל שמספר איך רק בשנה האחרונה הבין שהוא צריך להכיר את התורה ("למדתי לצורך איזה תסריט על דמותו של ניטשה. ההתנגדות שלו לדת ולברית החדשה סקרנה אותי אז התחלתי ללמוד את הברית החדשה. ואז אמרתי לעצמי: רגע, את הברית הישנה אתה כבר מכיר? אז התחלתי ללמוד לראשונה בחיי את התורה מפרשת בראשית, וכשהגעתי לא מזמן למשפט 'אני יוסף' התחלתי לבכות").

משפחת טבצ'ניק גרה כאן כבר יותר מעשור, אחת משש המשפחות של 'ראש יהודי' שבאו לגור בתל אביב.  שנתיים אחרי החתונה והכולל בישיבת בית אל הם עברו לכאן. יש להם שישה ילדים, ארבעה נולדו בתל אביב. "אי אפשר לגור בתל אביב ולא להיות אופטימיים לגבי מצבו של עם ישראל", אומרת צביה. רציתי לוודא ששמעתי נכון, אבל בני הזוג שיושבים לידי, שמתברר שהתחתנו לפני שבוע,  מתחילים לספר איך הכירו כאן.

סיפור ועוד סיפור, ואני מתחיל לתהות מה הולך פה, ולאן כל הקולות העדינים האלה נעלמים בשאון היומיום, הבחירות, הפוליטיקה, התקשורת. כל אחד מהם מדבר הכי אותנטי ומקסים ומרגש, וגם הכי מצחיק ואינטליגנטי. כל אחד מתאר בשפתו ובדרכו תקופה של שנאה וריחוק וסלידה, ואז סקרנות ועניין וגילוי וקרבה. כל אחד נשמע כמו בסרטון קצר למען 'ראש יהודי' (רק שלא יעשו לנו מצ'ינג עכשיו).

"כמה אפשר לדבר על אחוז החסימה ולהתווכח על הייצוג הפוליטי של המגזר?", יאמר לי אחר כך זעירא בתסכול. "אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מי אנחנו בכלל, מה המשימה, מה זה אומר להיות ציוני דתי, מה השליחות הגדולה שלנו. האם להיות ציוני דתי זה רק להתנגד לאקטיביזם השיפוטי ולתמוך בנתניהו? שכחנו את התורה, שכחנו את הציבור שמחכה לה. מה היה קורה אם עוד משפחות היו עושות את הצעד הזה? נכון, לגור בלב תל אביב זה יקר.  לא כל אחד יכול להרשות לעצמו. אבלאבל יש עוד כל כך הרבה ערים, וכל כך הרבה לבבות. אפשר להקים קהילות כאלה בכל הארץ. כל  אחד בכל מקום שבו הוא נמצא, יכול לעשות משהו. יש כל כך הרבה צעירים, וגם מבוגרים, שרק מחכים".

אולי נתעורר?

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".