אחרי תקרית הירי בבית הכנסת בפיטסבורג, חשבנו ברוב תמימותנו שהשנאה תימשך יום אחד בלבד בחברה המתורבתת של אמריקה. אולם טעינו. רשימת הערים המגיעות לכותרות בעקבות תקריות אנטישמיות הולכת ומתארכת על בסיס יומיומי כמעט. נגיף השנאה ממשיך לשגשג ולמרבה התדהמה, אף מתחזק. בבתי כנסת יש מאבטחים חמושים. יהודים נתונים תחת מתקפה. האפלה גוברת על האור, בהיפוך מטלטל של נס חנוכה.

נדמה שרק לפני ימים ספורים נחרדנו מהאירועים בג'רזי סיטי. עכשיו, בנוסף על האזורים החסידיים, זה קרה גם ב"אפר איסט סייד" היוקרתי של מנהטן. אין צורך בפאות וכובעים שחורים רחבי שוליים כדי להוציא החוצה את השנאה. כיום מספיק שהאנטישמים פשוט יחשדו בכך שקרבנותיהם הם יהודים.

הבה ניקח רגע כדי להתבונן בקשר בין התקרית האחרונה במונסי, לבין חג החנוכה.

"עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן, וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת, וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת" – אנו מודים לאלוהים על כל אלה, גם על המלחמות. אנו מודים לאל על מתתיהו ובניו שהדגימו בגבורה שיהודים אינם מאמינים בהשלמה פאסיבית עם מאמציהם של אלו המחפשים להשמיד אותנו. יהודים אינם חיים על פי העיקרון של הפניית הלחי השנייה. היהודים, גם אלה שעבורם בית המקדש היה מקום משכנו של רבון העולם על פני האדמה, הכירו בצורך לא להסתמך על האל בלבד, אלא להשקיע את כל המאמצים האנושיים הדרושים כדי להיפטר מהרוע ולהפוך אותנו ראויים לנוכחות אלוקים בקרבנו.

חנוכה הוא חג המכבים לא פחות מהיותו חג ההיזכרות בניסים.

אין זה זמן לשתוק כאשר ההתקפות האנטישמיות זוכות לתגובות פוליטיות ריקות מתוכן של "אפס סובלנות" ולאחריהן נערך תהליך משפטי שמחזיר אותם בסופו של דבר לרחובות, ללא שינוי משמעותי. כמעט קשה להאמין שהחשודים שנעצרו בעקבות שמונה ההתקפות האנטישמיות בשבוע שעבר שוחררו עד מהרה לשכונות שעליהן הטילו את אימתם כתוצאה משינויים בחוק הערבות. החקיקה החדשה דורשת מהשופטים לשחרר חשודים "בכל מקרה של תקיפה שאינה בעלת אופי מיני ולא גרמה לנזק פיזי, גם במקרים של פשע שנאה. גם אם אירעה פציעה, ניתן לבקש ערבות", אך הערבות לא בהכרח תינתן.

בשכונות האורתודוקסיות בניו יורק, יהודים חוששים בעקבות הגילוי שגם כשגזענים אלימים נתפסים, הם משתחררים תוך זמן קצר, כתוצאה מהחקיקה החדשה.

מאז שהגעתי לאמריקה, לאחר שנמלטתי בתור ילד מאירופה - שאפשרה לשישה מיליון יהודים להירצח באופן ברוטלי - מילאתי בגאווה את מצוות החנוכה של "פרסום הנס". חג החנוכה דורש מאיתנו להציב את המנורה על אדן החלון הפונה לרחוב, לעולם החיצון. זוהי הדרך שלנו לחקות את המכבים. לא נסתיר את האמונה שלנו. נכריז בגאווה על זהותנו כיהודים.

אמריקה בשבילי הייתה תמיד המדינה המבורכת שאפשרה לי ללכת בכל מקום, ללא פחד, עם כיפה על ראשי.

היום, לראשונה בחיי, אמר לי מישהו, "אולי, יהיה בטוח יותר אם תחבוש כובע מצחייה על הראש, במקום כיפה".

וכמובן שזוהי ההתחלה של הסוף עבור היהודים, בכל מדינה שבה הם חיים.

אנו היהודים, צאצאי המכבים, צריכים – ברוח החנוכה – להפוך להיות יותר יהודים, לא פחות יהודים.

כמובן שהגברתי את תפילותיי. כמובן שאני פונה לאלוקים ומפציר בו לעזור לנו בזמנים נוראים אלה של סכנה. אולם אינני שוכח שפעם היה כהן עם חמישה בנים שלא הסתפק בתפילה והוסיף גם פעולה, שהוכיח ליוונים שהיהודים לא יבחרו להיות קרבנות כנועים אלא מכבים גאים.

כשיהודים מותקפים עם מצ'טה בבית הכנסת כשהם חוגגים את חג החנוכה, זה אומר שכבר מזמן היה עלינו להבהיר – לפוליטיקאים שלנו, לשכנים שלנו, לחברה שלנו, למדינה שלנו – שדי! והפעם, בעקבות לקחי השואה, הגיבורים שלנו הם המכבים, לא היהודים השותקים.