התייחסות מרחוק לוויכוח על חנוכה בישראל: מאז החלה השליחות שלנו בארצות הברית, אנחנו אאוט. זו לא המסיבה שלנו. בהתחלה ראיתי דלעת בכל חצר, ותחפושות מפחידות. הלוואין, נעים מאוד. ליל כל הקדושים. אחר כך תרנגולי הודו והמון הזמנות ל"סעודת חג ההודיה", בנוסח "איפה אתם בליל הסדר?". ועכשיו השיא. חג המולד. שאלתי את המוכרת בסניף של רשת "טארגט" השבוע אם לא מתחשק לה לשמוע קצת שירים אחרים ברקע, והיא הסבירה: "מבלאק פריידי ועד 1 בינואר מותר לנו לשים רק שירים של כריסמס, אלה הכללים". כמעט יצאתי משם כשגם אני מזמזמת מזמורים על סנטה קלאוס. בדרך הביתה ספרתי כמה חנוכיות בודדות בחלונות, ואינספור איילים ומזחלות שלג ועצי אשוח.

סטיבן שפילברג, הבמאי היהודי-אמריקני מספר אחד, התראיין פעם וסיפר איך רצה, כילד, לקשט גם הוא את הבית באורות האלה: "הבית שלנו נראה בעיניי כמו חור שחור באמצע השכונה המאירה. התחננתי לאבא להיות כמו כולם. הרגשתי כמו חייזר יהודי, התביישתי בזהות שלי. רציתי להיות לא-יהודי באותו להט שבו רציתי להיות במאי קולנוע".

קראתי את דבריו בצער, והתמלאתי הערכה ליהודים בכל הדורות, ששמרו על זהותם בגולה באהבה, כמיעוט, מול הרוב הנוצץ.

יש רק ארץ אחת בעולם שבה המסיבה היא המסיבה שלנו. שבה הדופק פועם בקצב יהודי. בימים אלה אני לומדת להעריך את הארץ הזו הרבה יותר.

                                                                     ***

לכל הפרויקטים לסיום העשור הלועזי, אני מבקשת להוסיף את הנתונים שמופיעים כאן למעלה. ניסיון

להציג בגרפיקה תשובה לשאלה הבאה: מה קורה בדקת אינטרנט אחת?

זוהי הפעילות המצטברת של מיליארדי אנשים, בהשוואה לשנה הקודמת. אנחנו שולחים יותר הודעות טקסט (1.18 מיליון בדקה), צופים ביותר קטעי וידיאו (5.4 מיליון קטעים ביוטיוב בדקה), מורידים יותר אפליקציות (390,030), קונים בכמעט מיליון דולר באינטרנט בכל דקה וכו' וכו'.

אפשר לדבר על המגמות של השנה החולפת: אינסטגרם ונטפליקס מזנקות, סנאפצ'ט וטוויטר נחלשות ויש קטגוריה חדשה של שימוש ברמקולים חכמים, שבטח תתחזק בעתיד.

אבל המגמה החשובה ביותר היא שאף אפליקציה לא נעלמת. אין אף שירות שנמחק ונגוז מחיינו, ומפנה לנו קצת זמן. למרות כל החידושים אנחנו עדיין שולחים 188 מיליון אימיילים בדקה, למשל. כך שכל האמצעים החדשים לא מוחקים את הישנים, הם רק מעמיסים עלינו עוד ועוד. ועוד.

יותר זמינות, יותר גירויים, יותר אינפורמציה.

אף מוח אנושי לא מסוגל להתמודד עם הצפה כזאת של מידע. זהו העשור שבו בין המצחיק למרגש, בין המטומטם לוולגרי, גילינו שאנחנו הולכים ומאבדים את עצמנו.

הרב חגי לונדין, מישיבת ההסדר בשדרות, כותב שזוהי בדיוק הנקודה של חנוכה: להילחם בתרבות יוון. למצוא בכל דור את מה שמסחרר ומבלבל, ולנסות להיאבק בו. וכך הוא מסביר: "עם ישראל מנסה לחבר את הכל למקום אחד: שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד. אנחנו מנסים למקד ולרכז ולאחד את כוחות הנפש, בתכלית חיינו. תרבות יוון הייתה תרבות של הרבה אלילים, של מוקדים רבים ומפוזרים. המאבק ההוא של החשמונאים לא תם. גם היום אנחנו עלולים לחיות חיים של פיזור נפש, של הסחת דעת תמידית, של ריצה מחידוש לחידוש, של חיפוש מתמיד אחרי משהו שלא נמצא. מול כוחות רבים וסוחפים שנראים כחזקים מאיתנו - צריך להיות מכבי. לא להתבייש לקחת פסקי זמן, לשים גבולות, לשלוט במכשיר במקום שהוא ישלוט בנו. באנו חושך לגרש".

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".