בזמן בו מתקיים שיח מלא שנאה ושטנה, מתרחש בטלוויזיה נס קטן. בערוץ כאן 11 עלתה השבוע סדרה דוקומנטרית חדשה שמתעדת את העולם החרדי במבט שלא רק שלא שונא, אלא אוהב. טוב, אולי הגזמתי קצת. במבט סקרן, במבט מתעניין. "מלכויות של מטה", זה שמה של הסדרה, והיא יפה ומרגשת לא פחות מהשם שלה. היוצר אורי רוזנווקס, איש טלוויזיה ותיק ומוערך, יצא להכיר מקרוב את העולם החסידי. יצחק אלכמיסטר ודוד דקלבוים הם יועצי התוכן החרדיים שהצטרפו למסע ופתחו בפניו דלתות. בסדרה החדשה הוא מנסה - ומצליח - להבין את השיטה, את הדרך, ובעיקר לרדת לעומק החוויה החסידית.

הפרק הראשון מתחיל בערבות אוקראינה, בבית המדרש של הבעל שם טוב (ידעתם שברישום האוכלוסין של מז'יבוז' הבעל שם טוב מופיע כ"דוקטור ישראל בעל שם"? הרשויות התייחסו אליו כאל סוג של רופא שקיבל מטופלים בקליניקה שלו), ממשיך במחנות המוות בפולין עם קבוצת חסידים מאלעד שיצאה למסע בעקבות מאות אלפי החסידים שנרצחו בשואה, ומסתיים בתקומה הגדולה של תנועת החסידות, כנגד כל הסיכויים, עם סיפורו של ר' סנדר פריד, קשיש בן יותר מ- 90 ששרד את מחנות המוות,  עלה לארץ והקים משפחה ענקית. בכל יום, בחמש לפנות בוקר, הוא כבר יושב בבית המדרש של בעלז מול הגמרא.

טוב, נתתי כאן תיאור כרונולוגי יבש של חלק מהסצנות בפרק. צריך לראות אותו. לראות את החסידים מתפללים בדמעות על קברי החסידות בפולין במינוס 40 מעלות, את ההתרגשות של ילדי החסידים כשהם נכנסים לחדר שבו חי ופעל רבי אהרון מבעלז בתל אביב, את התיעוד המרהיב של אירועי החתונה של נכד הרבי מבעלז, ואת השיא של הפרק: ר' סנדר הקשיש שרוקד על השולחן מול האלפים, ביחד עם זקני החסידים שעברו את השואה.

אחד מהם חושף את המספר שעל ידו, וכולם שרים בדבקות את המילים "מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עימדי". סצינה מכוננת שמסבירה אתההתמודדות החרדית עם שאלת השואה יותר מאלף פאנלים מלומדים.

אבל העניין הוא לא רק הצילום והמוזיקה הנפלאה שמעטרת את הסדרה, גם לא האנימציה הגאונית שעושה את המעברים מהעולם החסידי הישן של המגיד ממזריטש אל החצר של הרבי מפיטסבורג באשדוד. זה יותר מכל זה. סליחה על הדימוי החסידי, אבל חוט של חסד משוך על פני ההפקה הזאת. בסוף הפרק הראשון, אחרי רשימת התודות והקרדיטים, עולה הכיתוב הבא: "תודה מיוחדת לכל אנשי ונשות החסידות שפתחו בפנינו את ליבם ועולמם". זה מדויק. הם לא סתם דיברו, אלא ממש פתחו את ליבם ועולמם. הסדרה לא הולכת אל אנתרופולוגים או אל אנשי אקדמיה, אפילו לא לדוברי החצר, אלא אל החסידים עצמם. חסידים מספרים על עצמם. וחסידים מהסוג שמעולם לא נראה על המסך. כלומר, נראה לא אחת, אבל כגוש שחור ענקי ומפחיד בהלוויה או בהפגנה המונית. אף פעם לא דיברו איתם ככה. ואף פעם הם לא דיברו ככה.

האמת? עד עכשיו לא ברור לי איך רוזנווקס עשה את הפלא הזה. הבנתי שזה היה תהליך ארוך. הוא ישב איתם לפגישה, ועוד אחת, ועוד אחת, ורק אז בא עם המצלמה. אנשים שסוגרים שידוך לכל החיים בדייט אחד, ישבו עם הבמאי לשלוש פגישות בטרם הסכימו להתראיין לסדרה שלו. אחר כך הם הלכו לשאול את הרבי שלהם, האדמו"ר מבעלז, שהבין, כנראה ברוח הקודש, שמהסדרה הזאת דווקא הולך לצאת קידוש השם גדול. כל המהלך הארוך והנדיר הזה גרם לכך שבתוצאה הסופית מתקבלת על המסך שיחה אמיתית, כנה ונינוחה. כאילו אין בחדר צלם ומקליט ועוזר הפקה ואיבה של שנות דור בין התקשורת ובין העולם החרדי, מימות קונילמל ועד מהדורת החדשות האחרונה.

אני לא יודע מה הפרויקט הבא של רוזנווקס, אבל אם הוא צריך עוזר הפקה הייתי מציע את יאיר לפיד. לא, כמובן שלא תהיה לו השפעה על התוכן. הוא רק יחזיק את המיקרופון או את פנס התאורה ויקשיב.

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".