אנחנו כאן כבר שלושה חודשים כשליחי 'המזרחי' אבל בשבת האחרונה, 'השבת הבינלאומית' המפורסמת, הכרתי את הקבוצה הגדולה ביותר של יהודי אמריקה – היהודים הלא מוגדרים, הלא מאורגנים, הלא מחוברים.

"שלושים שנה חלפו מאז הייתי בישראל בפעם האחרונה", פתחה מליסה אדלמן את הנאום שלה. ישבנו בסעודת שבת גדולה, באולם בית הכנסת ישראל הצעיר בלורנס, שאירח יחד עם ארגון NCSY משפחות שאינן שומרות שבת. לפני כמה דקות הסתיימה קבלת שבת מרגשת. עכשיו, אחרי קידוש ונטילת ידיים ומנה ראשונה, התחילו הנאומים. אישה בשם נחמה קמלנהר הייתה המנוע מאחורי ההתרחשות. היא עברה משולחן לשולחן, הצמידה משפחה דתית מקומית למשפחה לא-דתית מתארחת, וידאה שעל כל שולחן יש דפי הסבר מעוצבים שמסבירים מהי סעודת שבת, וכעת קראה ל"אמא המקסימה כל כך, החברה שלי, מליסה אדלמן!".

מליסה, כאמור, פתחה בכך שכבר עשתה וי על ישראל בצעירותה. "שלושים שנה חלפו מאז. שלושים שנה שבהן לא ראיתי כל צורך לעשות את זה שוב. חשבתי שעוד ביקור לא ישנה אותי, הרי כבר הייתי שם. בכלל, לא חשבתי שחיי צריכים איזשהו שינוי. עשו לי בת מצווה בבית כנסת קונסרבטיבי, הלכתי לאוניברסיטה שהיה בה תא פעיל של ארגון 'הלל', התחתנתי עם יהודי. איך טיול לישראל יכול לשנות אותי?

ידעתי שיהודים אורתודוקסים שומרים שבת, אבל מה לי ולזה? למזלי, התקבלתי לטיול. סליחה, לא טיול, מסע. 21 נשים מלונג איילנד, יחד עם נחמה, טיפאני וסטפני המדהימות, הצטרפנו לעוד מאות נשים מכל רחבי ארצות הברית, בדרך לישראל. עזבנו את הבתים, המשפחות, העבודה, אבל כמו שאחת מאיתנו אמרה: לא עזבנו את המשפחות כדי לבוא לישראל, עזבנו בשביל המשפחות שלנו.

איזו הגדרה נכונה. יצאנו כדי לחזור עם יותר משמעות הביתה. כמה פעמים בכל יום הרגשנו את הנשמה היהודית שלנו – במצדה, בהר הרצל, בעיר העתיקה, בתל אביב, בצפת, בריקודים על הספינה בכנרת, בפגישה עם האימהות הישראליות, עם החיילים, עם הרבנים, עם מדריכי הטיולים... בשבילי, בשבת בירושלים הכול התחבר. לאורך יום שישי הרגשתי את השבת מתקרבת. כולם כל כך עסוקים בהכנות, אתה רואה אנשים קונים פרחים ברחוב בן יהודה, רצים לקנות מצרכים אחרונים בשוק לסעודת השבת, ואפילו המאבטח בקניון אומר לך 'שבת שלום'. באותו לילה, הדלקתי נרות עם 400 נשים במרכז של 'אש התורה'. 800 שלהבות מרצדות מול הכותל. לא אשכח את הערב ההוא. להתפלל ביחד, להשתתף בריטואל שמאות אלפי נשים יהודיות עושות בדיוק באותו הרגע. ולא רק באותו הרגע, אלא כבר אלפי שנים. איך יכולתי לחשוב שזוהי רק 'אופציה'?".

"בזמן קבלת השבת", היא המשיכה, "בעזרת הנשים בכותל, זה היכה בי: אני במקום כל כך קדוש, חוגגת את כניסתה של השבת עם נשים יהודיות מכל הסוגים, מבוגרות, צעירות, תינוקות, נערות,  דתיות, חילוניות. אני חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול ממני. אנחנו אומרים בהגדה של פסח  לשנה הבאה בירושלים', והנה אני פה... ידעתי שעליי להחליט שם על משהו קטן שיעשה את השבת לחלק מחיי, ולא רק לאופציה.

בערב השבת הראשונה אחרי שחזרנו, כולנו קיבלנו בווצאפ את דבר התורה המוקלט מנחמה. כל כך שמחנו ללמוד ממנה שוב. הידיעה שנקבל את ההודעות האלה כל שבוע נתנה לנו תחושה שהמסע והלימוד לא נגמרו. מאז אנחנו גם נפגשות בכל חודש. אז ההודעה השבועית מנחמה הגיעה, ועכשיו הגיע תורי לעשות משהו כדי שהשבת תקרה בכל שבוע. מצאתי את הפמוטים הישנים, קניתי פרחים ויין וחלה, ואמרתי לבעלי מארק: 'אנחנו מדליקים נרות'. זה היה צעד קטן, ראשון וקדוש.

"מאז עשינו שבתות אצל נחמה וסטפני, וכל שבת איתן הייתה מיוחדת. יש שם את האוכל הטוב ביותר, אבל החברה טובה אפילו יותר. יותר מכול משך אותי הלימוד בשולחן השבת. התחלתי ללמוד קצת מדי יום. נחמה וסטפני עודדו אותי, ושלחו לפעמים חלות. הדלקת הנרות שלי הפכה למנהג של קבע. הילדים הופתעו כשביקשתי מכולם להתכנס איתי סביב השולחן כשאני מדליקה נרות. הם כיבדו את הבקשה, אבל קצת צחקו.כשאפיתי חלה ביתית, גם הם נכבשו. נדמה לי שמה שבאמת כבש אותם היה הביחד החדש הזה.

"בהמשך, הוספתי להדלקת נרות גם הימנעות מרשתות חברתיות בשבת. אחר כך עוד צעד קטן: הוספתי 'מודה אני' בבוקר ו'שמע ישראל' בבוקר ובערב כדי לעטוף את היום שלי בתפילה.

השינויים נראים לי קטנים מאוד וגדולים מאוד במקביל. התקווה שלי היא שהשינויים האלה ישפיעו על הילדים שלי, שייראו שהדת שלנו כל כך יפה. זה לא 'הכול או כלום', אמרו לנו במסע לישראל. זה נכון. כל צעד קטן מוביל לצעד הבא. היום, לא משנה מה המשפחה שלי עושה, אנחנו מתכנסים יחד להדלקת נרות. ילדיי מעריכים את השבת בצורה שלא יכולתי לדמיין בעבר. אפילו הגדול שנמצא בקולג' יודע שפתאום ביום שישי אחרי הצהריים, באמצע הלימודים, הוא מקבל שיחת שבת שלום מאמא.

"המספר 18, ח"י, הוא בעל משמעות ביהדות, משמעותו חיים. הלילה אני מציינת 18 שבתות מאז שחזרתי מישראל והתחלתי להדליק נרות באופן קבוע". מחיאות כפיים נשמעו באולם, כשהיא הקריאה את שורת הסיום: "18 שבתות מאז שהאור נכנס לחיינו, בדיוק האור שהמשפחה שלי הייתה זקוקה לו, אור שימשיך ויגדל בעזרת ה'".

נחמה קמלהר גם מארגנת את המסעות וגם יוצאת אליהם, אבל גם אחראית לקשר ההמשך, למסע שאחרי המסע.

 "תודה רבה למליסה שריגשה אותנו וסיפרה על החוויה החדשה שלה", היא הכריזה, "עכשיו למישהי שיצאה איתנו לישראל לפני יותר משנתיים – ג'ניפר לנדמן!".

אני לא יודע מי מלמד את האמריקאים האלה לנאום, אבל הם ממש טובים בזה. כל אחד הוא נתניהו קטן באו"ם. כמו מליסה, גם ג'ניפר סיפרה את הסיפור שלה ברהיטות ובביטחון עצמי, כאילו היא נותנת הרצאות ב-TED כבר שנים.

"לפני שנתיים, חיי השתנו. לטובה. הגשתי בקשה להצטרף לטיול האימהות ונבחרתי.

באותה תקופה, המצב המשפחתי שלנו היה קצת רעוע. בדיוק בנקודת הזמן הזאת, ישראל נתנה לי את הכוח לחזור הביתה ולהפוך להיות האמא והרעיה שאני רוצה להיות. המסע לא נגמר כשנחתתי באמריקה,  הוא רק התחיל. כשחזרתי הביתה רציתי מיד להתחיל להדליק נרות שבת ולעשות סעודת שבת בכל שבוע, אבל מהר מאוד הבנתי שנדרשים פה צעדי-תינוק. אז החלטנו על משהו אחר: אחת לחודש או חודש וחצי, אנחנו הולכים לשבת אצל נחמה. ארבעתנו, בעלי, אני ושני הילדים, כל כך נרגשים להגיע לשם, להתנתק כדי להתחבר. אין בסעודה שום טלפונים או הסחות דעת, רק משפחה.

עוד דבר שהחלטתי לעשות אחרי המסע הוא ללמוד תורה. נחמה הצמידה אותי למאשה, שצעירה ממני ב-15 שנים, והתפתח בינינו קשר חזק. אנחנו לומדות בכל שבוע, אני ממש מחכה לשיחה השבועית הזאת. סיימנו את ספר בראשית, ועכשיו עברנו לספר השני, ספר שמות".

אני מנצל את מחיאות הכפיים כדי לברר: כל הילדים של ג'ניפר ומליסה לומדים בבתי ספר ציבוריים, לא יהודיים. גם ההורים שלהם לא הלכו לבית ספר יהודי. ג'ניפר עשתה בר מצווה לבן שלה בקהילה רפורמית. לפני המסע הזה לא היה להן שום קשר לישראל או לתורה.

"הדבר המשמעותי ביותר קרה לבן שלי. כשחזרתי, בררתי לגבי תוכנית לבני נוער. נחמה סיפרה לי על מפגש שבועי שבו לומדים את הפרשה ואוכלים פרוזן יוגורט. שון, הבן שלנו התלהב. נהגתי חצי שעה לשכונת מריק, וחיכיתי בחוץ כדי להחזיר אותו בסוף הביתה. שון פגש חבורת בני נוער יהודים, לשעה של לימוד תורה. להפתעתי ולשמחתי הוא המשיך להגיע בכל שבוע, אולי בגלל הפרוזן יוגורט... אז המשכתי להסיע אותו, ולאורך השנה הוא שמע על מסע לישראל לבני נוער.

אחרי החוויה המדהימה שלי, היה לי ברור שעליי לרשום אותו. הוא לא הכיר אף אחד בקבוצה, אבל יצר קשרים חזקים עם הצעירים באוטובוס שלו. הוא למד על חשיבות היהדות, הבין כמה ישראל חשובה לנו. בכל יום קיבלנו תמונות של הקבוצה, ואני רוצה לומר לכם משהו: מעולם לא ראיתי את שון שמח כמו באותו טיול.

הוא חזר הביתה אדם אחר, שונה. ראיתי את בני מחבק את היהדות שלו. ונחשו מה? מתברר שהמסע שלו לא נגמר. שון חוזר לישראל גם הקיץ, בתוכנית ההמשך של ארגון NCSY ששמה 'הצעד הבא', לחמישה שבועות שלמים. תודה שהזכרתם לנו מה זה אומר להיות יהודי, תודה ששיניתם את חיינו!".

וכמו בסרט הוליוודי, ברגע הזה קם ממקומו בחור חתיך עם כובע-מצחייה-במקום-כיפה, ניגש לאמא שלו ונותן לה חיבוק אמיץ וכל האולם מוחא כפיים. כמה משמח, כמה עצוב. מיליוני שון וג'ניפר יושבים עכשיו בליל שבת בקולנוע או במסעדה ברחבי היבשת הגדולה הזאת.

לפחות כדאי שנבין שאנחנו שגרירים חשובים מאוד בשבילם כשהם מגיעים ארצה. תמיד פגשתי אותם שם, במחנה יהודה או בכותל, אבל אף פעם לא שמעתי אותם חוזרים הביתה ומספרים על כך. כל מפגש איתנו נצרב בהם לנצח. הם עוד יספרו עליו בהתרגשות, שנים אחר כך, למאות יהודים אחרים שמעולם לא ביקרו בארץ. הם יתחילו להדליק נרות שבת בגללו. הם יבינו שיהדות היא לא רק עוד אופציה.

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".