רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

"סמל של דור שלם": מה נשאר איתי מפסטיבל וודסטוק האגדי?

א׳ באלול ה׳תשע״ט א׳ באלול ה׳תשע״ט 01/09/2019 | מאת דבורה פיינבלום

אחותי ואני הצטרפנו לחצי מיליון ילידי דור הבייבי בום בחווה של יאסגור. לא היה לי מושג כיצד ישנה הדבר את חיי באופן בלתי צפוי

זה עלה לי בכל הכסף שהרווחתי בבייביסיטר, אבל זה היה שווה כל דולר. מי יכול היה לעמוד בפני המודעה הקטנה שמצאתי מסתתרת בתוך מגזין Ramparts  ביום קיץ אחד ב- 1969?

אחרי הכל, הובטחו שם "3 ימים של שלום ומוסיקה", עם זמרים ולהקות כגון ג'פרסון איירפליין, ג'ואן באאז, הגרייטפול דד, ג'ניס ג'ופלין, הבנד, להקת The Who ו – לבי בן ה- 17 החמיץ פעימה – ארלו גת'רי האהוב עלי.

ביום המחרת הזמנתי כרטיסים לי ולאחותי טובי. מה אמרו ההורים שלנו? הבטחות חוזרות ונשנות שנישאר באכסניית הנוער ליד בית אל, ניו יורק, הרגיעו אותם וביום חמישי בבוקר יצאנו לדרך בפז'ו ישנה ורעועה של חבר, מבלי להעיף מבט לאחור על הבתים עם הלבנים האדומות שבעיירה וויטון, מרילנד.

לפני שבועיים ציינו יובל ליום שבו אני ואחותי הצטרפנו לחצי מיליון ילידי דור הבייבי בום בחווה בקטסקילז במה שעתיד להיזכר בהיסטוריה כפסטיבל וודסטוק.

הייתה זו שנה מטורפת. הביטלס הוציאו את צוללת צהובה, האדם הראשון הלך על הירח, הפגנות נגד המלחמה בוייטנאם מילאו את הרחובות, הנשיא אייזנהאואר נפטר, צ'רלס מנסון וחבריו יצאו למסע רציחות וגולדה מאיר הפכה לאישה הראשונה שהושבעה כראש הממשלה של ישראל.

על רקע זה, התפאורה הפסטורלית של וודסטוק והתפריט המפתה שלה משכו אותנו, מבטיחים לנו לא פחות מאשר המוסיקה המדהימה ביותר בדור שלנו (למרות שבוב דילן לא היה שם).

אולם ה- 15-18 באוגוסט 1969 היה לא רק סוף שבוע קסום מלא בהופעות שבוצעו על-ידי מעמד המלוכה של כוכבי הרוקנרול של אמריקה. כשלפסטיבל הגיעו למעלה מחצי מיליון בני נוער (במשך ימים הפכה בית-אל למקום השני המאוכלס ביותר במדינת ניו יורק), סוף השבוע הזה באוגוסט הפך במהירות לסמל של דור שלם, שנודע מאז בתור "אומת וודסטוק".

מנקודת המבט של 50 שנה, ימים ולילות ספוגי-בוץ אלה, שיקפו את האידיאלים של הדור שלנו והיו חגיגה שלהם. אולם רק כעת אני יכולה לראותם כמו מה שהם ייצגו עבורי: מסירות מיוחדת לחסד, לנדיבות אוהבת.

בשעה שבני הנוער באמריקה נחלקו ביניהם לגבי מלחמת וייטנאם, הדור שלנו שאף לחיים של שיתוף ואכפתיות – וודסטוק היה המקום שבו עשרה אנשים יכולים היו לישון באוהל של שניים (אם כולם נדחסים על הצד) ולאכול מאותה צנצנת של חמאת בוטנים באמצעות כפית אחת בלבד.

המארגנים וחלק גדול מהמשתתפים ומהזמרים היו יהודים. כך גם מקס יאסגור, שהשכיר את חוות החלב שלו בבית-אל לצורך המאורע.

אולם היתה זו דווקא משפחה לא יהודית שלימדה אותי את ערך הנתינה באותו סוף שבוע.

כשהלכנו בעיירה בבוקר השני של הפסטיבל, בחיפוש אחר אוטובוס שייקח אותנו לחתונת בת הדודה שלנו בפנסילבניה, אחותי ואני לא היינו ההיפיות היחידות ברחובות. הרחובות היו מלאים בהיפים שהולכים ובאים. והיינו רחוקים מלהיות פופולריים בקרב האוכלוסייה המקומית.

"מי נתן לילדים האלה את הזכות להרוס את העיירה שלנו?!" הם צעקו מאחורי וילונות סגורים, מתוך מכוניות ומהחנויות והמקומיות. "תחזרו למקום שממנו באתם!" האנשים שהעיזו לצאת החוצה, לטשו בנו עיניים כאילו היינו חייזרים דו-ראשיים שחלליתם נחתה במרכז העיירה.

כתיכוניסטיות מהפרברים, אחותי ואני לא היינו רגילות לרמה כזו של טינה. למרות שחשבנו שאנחנו מאוד מתוחכמות ובוגרות (כמו כל המתבגרים, לא?), כשחלפנו על פניהם ידעתי שאחותי מפוחדת לא פחות ממני. בניגוד לחגיגת האהבה הצפופה של חמאת-בוטנים-שותפות-אוהלים שהתנהלה בחווה של מקס, לפתע הרגשנו פגיעות ובודדות לחלוטין.

ואז ראינו את זה. נווה מדבר של אהבה בתוך מדבר של שנאה.

בין בתי החווה הצנועים ברחוב, היה בית אחד שנראה כמו תעתוע: מולו עמד שולחן פינקניק ועליו הר של כריכי חמאת בוטנים, כשמכל צד קנקן מלא בלימונדה וליד ערמת כוסות נייר. זוג בגיל העמידה החווה לנו בידיו לבוא ולהתכבד (האוכל בפסטיבל אזל בחמישי בלילה וכולנו היינו רעבים למדי). הם גם הציעו לנו להשתמש בשירותים שלהם (חלום שהתגשם אחרי השירותים הניידים העולים על גדותיהם באתר הפסטיבל) ובנוסף, בעידן שבו שיחות מעיר לעיר היו יקרות ביותר, הם הזמינו אותנו להתקשר להורינו מהטלפון במטבח שלהם. 

נס גדול היה שם: נווה מדבר זה של נדיבות למעשה "חיסן" אותנו מפני השנאה של המקומיים. בהמשך, כשנהג האוטובוס גער בנו כל הנסיעה הארוכה לניו יורק סיטי ("למה אתם הורסים את העיירה הזו?"), כבר לא פחדנו.

חמישים שנה לאחר מכן, יותר מג'ואן באאז או ריצ'י הייבנס, יותר מהאוהל הצפוף וחמאת הבוטנים, בהחלט יותר מהקללות של תושבי העיירה, זה מה שנשאר איתי – המתנות של אותו זוג – שמזכירות לי לעד את כוחה המופלא של נדיבות לחולל שינוי.

נדיבות זו היא שעוררה בי השראה לצאת למסע נוסף, לחיים של מחויבות לתורה ולמצוות, לעבור בגיל 60 לבית-אל המקורית, והפעם בארץ ישראל. עכשיו, כשאני שותפה לגורל עמנו כאן, אני מבורכת שבאפשרותי להמשיך את המורשת הנפלאה שהונחלה לי על-ידי זוג בגיל העמידה באותו בוקר קייצי ב- 1969.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן