תכננתי לכתוב פה הבוקר על רִנָּה שנרב, הנערה שנרצחה בפיגוע ביום שישי. על התום, על הנעורים, על המתיקות, על אחיה ואביה שעדיין מאושפזים. ואז שירה שנרב, אמא של רִנָּה ז"ל, פנתה אליי אחרי השבת, וביקשה שאעביר מסר:

"בזמן האחרון הבת שלנו חשבה כל הזמן על נושא אחד – הסלולרי. הטלפונים החכמים. היא הרגישה שכולנו גולשים, תרתי משמע, למקומות לא נכונים. לא שולטים במכשיר, אלא הוא שולט בנו. היא הייתה רק בת 17, אבל בזבוז הזמן והסחת הדעת וחוסר הריכוז אצל בני הדור שלה – הפריעו לה מאוד והעסיקו אותה.

לכן חשבנו, המשפחה, שמי שרוצה לעשות משהו לעילוי נשמתה יכול להתחיל בתחום הזה. לקבל על עצמו או על עצמה לקבוע זמן מוגדר, זמן איכות שבו הטלפון מונח בצד, ואנחנו חוזרים לעצמנו – לשפיות, לאיזון, ליישוב הדעת. שכל אחד יאמר לעצמו, או אפילו יפרסם: 'הייתי שעה בלי הטלפון', למשל.

בפרשת השבוע, פרשת ראה, משה רבנו מציב בפנינו בחירה: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. זה בידיים שלנו. אנחנו מגדירים את הסטטוס שלנו בכל רגע ורגע. הצעד הראשון יכול להיות להתנתק קצת - כדי להתחבר".

למעלה מ-1,000 החלטות נשלחו אליי מאז הבקשה של שירה, אימה של הנערה רִנָּה שנרב. וכך, הורים רבים סיפרו שהתנתקו במהלך שעות הערב מהטלפון והתרכזו בילדים, וגם כתבו בסטטוס האישי שהם פשוט לא זמינים כרגע. בני נוער יצאו מקבוצות ווטסאפ רבות או אפילו סגרו אותן. שכבה שלמה של חניכי בני עקיבא החליטה לעבור ל"טלפון טיפש", וכמה משפחות הכינו יחד "קופסת סלולרי", מקום מוגדר להניח בו את המכשיר כשנכנסים הביתה. 
אבל מעבר לכל המעשים, הפתיעה אותי התגובה המרכזית, שהייתה תמיד בסגנון: "וואו, כמה רציתי לעשות דבר כזה, אמא של רִנָּה רק נתנה לי את הדחיפה הסופית". כלומר, לרוב אנחנו יודעים היטב מה אנחנו רוצים וצריכים לעשות, אנחנו רק מתקשים לתרגם את זה לרובד המעשי.

בשבת הקרובה יתחיל חודש אלול, והימים האלה, עד יום כיפור, מכונים "ימי רצון". חכמינו מסבירים שזה זמן מיוחד בכל שנה, שבו יותר קל לנו לגלות מה הרצון האמיתי שלנו ולממש אותו, בכל התחומים. זה הזמן להתחיל.


  • כל כך הרבה פעמים בשבועות אחרונים שאלו אותנו למה אנחנו נוסעים. אולי עכשיו ההזדמנות לנסח תשובה.

    על הנייר, באתי כדי ללמד. להרצות ברחבי ארצות־ הברית. פרשת השבוע, כך אני מאמינה, היא הדופק המשותף שלנו, והוא יכול וצריך לפעום משני צידי האוקיינוס, ולחבר בינינו לבין אחינו שבתפוצות. סוגיות אקטואליות ופוליטיות הן חשובות, ויש לי כמובן מה לומר עליהן, אבל הסיפור היהודי הנצחי שלנו גדול מכל סערה" ו"פרשה" שבועית. "

כשחתמנו על חוזה השליחות הופיעו בו מילים כמו עלייה, קליטה, התיישבות, תורה,

ציונות, עברית. התלהבתי למצוא אותן שם, כאילו מישהו ניער מעליהן את האבק. כל אותו יום עסקתי בחסינות של נתניהו או בראיון המביך האחרון של גנץ, וכמעט

שכחתי שזה הקונצנזוס שלנו .

מאז ההחלטה לנסוע, הופתעתי פעם אחר פעם. לא באתי רק ללמד, באתי ללמוד. הפעם הראשונה הייתה ביחס ליהדות אמריקה עצמה, לקהל היעד. לאחרונה פגשתי במקרה את הרב הראשי, הרב דוד לאו שבדיוק חזר מביקור בארה"ב. "כל היהודים העשירים,

המאורגנים, שיש להם מחנות קיץ ובתי ספר ותנועות נוער - להם אני פחות דואג", אמר לי. "אני דואג לישראלים. אני מתחנן למשרד החינוך להקים באמריקה בתי ספר ממלכתיים. כמו כאן, בארץ. לא בית ספר דתי אלא בית ספר ממלכתי, עבור כל ילדיהם של היורדים.

אני מנסה לדבר עם שר החינוך, אבל כבר שנה אין שם מישהו קבוע. זה צו השעה, זה יקבע את גורלו של הדור הבא שם".

ואכן, לפתע שמתי לב שזו התגובה המרכזית שאני מקבלת לקראת הנסיעה: עוד ועוד ישראלים שסיפרו על בן דוד יקר שלהם שניתק כל קשר לעמו ולזהותו, על אחות אהובה שהילדים שלה בבית ספר ציבורי, לא יהודי ולא יודעים מילה בעברית ומה זה יום כיפור.

כמה מאות אלפי ישראלים וילדי־ישראלים מתגוררים היום בארצות־הברית. המספר עצמו לא ברור. יש ארגונים שמנסים לאגד אותם, אבל כל מומחה ששאלתי אמר שאחוזי ההתבוללות של ילדיהם נחשבים הגבוהים ביותר. הם לא רגילים לשלם לשום בית כנסת, קהילה או

בית ספר, וזה פשוט לא מחזיק מעמד.

 

ניסיתי להשמיע לילדים שלי 'הגשש החיוור', לקנות חומוס ושקדי מרק של אסם וקפה עלית, אבל זה לא מספיק", אמרה לי אחת מהן בכאב כשביקרתי פעם בלוס־אנג'לס. "בכל סאנדיי הראיתי להם קלטות של 'פרפר נחמד'. היום הם נשואים ללא־יהודיות, מנותקים".

זו לא האשמה אלא דאגה. אולי לפני שאנחנו נותנים עצות ליהודי התפוצות שנולדו שם, צריך לשאול את עצמנו: מה יש בזהות הישראלית שהיא כל כך פריכה כל כך שבירה, לא מחזיקה אפילו דור או שניים? מה צריך להוסיף לה? מה אפשר לשנות?

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות" וגם מדף הפייסבוק https://www.facebook.com/SivanRahavNews/