לדעתי, במקביל להמולת הבחירות האנטי-דתית המבאסת, בניגוד לכפייה הליברלית שראינו השבוע בעפולה, בניגוד לשיח ה"הדתה" בתקשורת – בעולם האמתי, או לפחות בעולם החושב, מתרחשים תהליכים הפוכים לגמרי. קחו את אברי גלעד ("המחשבות שלי על תשעה באב") ועירית לינור כדוגמה. שני אבירי התרבות החילונית הישראלית, כל אחד בתחומו, אינטליגנטים, מבריקים, מצחיקים, החתומים על אינספור תוכניות טלוויזיה במקרה שלו וסדרות וספרים מצליחים במקרה שלה. ופתאום - אולי זה הגיל, אולי ניסיון החיים, אולי ההיכרות עם העולם הדתי מקרוב - משהו משתנה.

בתשעה באב, אחרי הקינות, לקחתי את הילדה הקטנה שלנו לקייטנת תשעה באב, ובדרך שמעתי בגלי צה"ל את לינור אומרת לקובי אריאלי את המשפטים הבאים: "לדתיים יש משנה סדורה, הרגלים סדורים ומצוות סדורות. אתמול, בליל תשעה באב, היינו בעיר דוד. ואז הושיבו אותך ואותי ואת הרב חיים נבון על שרפרפים נמוכים ובלי משענת. לא היה נוח. אז שאלתי את הרב אם זה קטע של תשעה באב, כי אני הרי עגלה ריקה, והוא אמר: כן, יושבים נמוך. אז דתיים יודעים מה לעשות. יודעים שלא לובשים דברים שיש בהם עור, למשל, ולא אומרים שלום, והחילונים, לעומת זאת, אני תוהה אם יש חילונים שיש להם מחשבות על מהותו של היום".

וכאן התחילה שעה שלמה, ספיישל המילה האחרונה לתשעה באב, שבה לינור קראה למאזינים לכתוב בדף הפייסבוק של התוכנית רעיונות לשימור האבל על חורבן הבית. והיו גם ראיונות. אריאלי פנה למרואיין הראשון ש"נארח בסוכת תשעה באב שלנו", ולינור הגיבה: "רגע, קובי, יש דבר כזה, 'סוכת תשעה באב'? אתה יודע שאני חילונית, אתה יכול להעביר אצלי הכול".

הם עברו לדבר על זיכרון השואה, ועל כך שבניגוד לתשעה באב – מהאסון הזה יש לנו תיעוד ותמונות. "כשאין תמונות", אבחנה לינור, "אחד הדברים שטובים באמת בסיפור הזה הוא שהדתיים משמשים מעין 'סוכני זיכרון'.

הדתיים מתאבלים על בית שחרב לפני אלפיים שנה ומקיימים את הטקסים באדיקות וכך נשמר זיכרון שלא צריך תמונות, לא צריך סיפורים נוגעים ללב, לא צריך כיסוי שלCNN .אם אתה עושה את הוויתור הזה לחילונים, זה יכול לעלות גם בגורלו של יום השואה, זה רק עניין של זמן. אם אתה לא מעגן את זה באיזושהי מסורת, מנהגים, טקסים, אז בעצם – ואני לא אומרת את זה סתם בשביל הוויכוח – אני חוששת שכאשר ניצול השואה האחרון ילך לעולמו, יום השואה יהיה מין יום כזה שבשביל החילונים יהיה כמו תשעה באב. גם אז יהיה דיון ברדיו בין אדם דתי שנסך תוכן דתי ליום הזה ובין חילוני שישאל: בשביל מה צריך לציין את זה? זה היה מזמן. זה החשש שלי מהזיכרון החילוני, שהוא זיכרון שצריך תמונות".

אני מאזין ללינור עוד מהימים שבהם הייתה הקונטרה מול אורי אורבך ז"ל. וואו. עברו מאז כבר כמעט עשרים שנה. הייתי אז חייל. חתיכת זמן. אבל האמת? כשמסתכלים על המסע שעשתה לינור בתקופה הזאת, על הדרך שעברה, על קפיצת הדרך - עשרים שנה זה כלום. כמה אנשים דעתניים, הכי דעתניים בעולם, זזים ככה בעשרים שנה בלבד?

"יש חורים בזיכרון החילוני, קובי. אתה מקיים טקסים. אף אחד לא צריך להזכיר לך מה לעשות, אתה יודע מה קורה בבוקר ומה קורה בערב. הייתי בכנס של 'צהר' ברעננה, ולפני שנכנסים לאולם להרצאה שלי אתה רואה שהעניין מתעכב, כי עומד מניין ומתפלל ערבית.

אתם יודעים מה לעשות. ולפעמים, קובי, האדם הוא בסך הכול חציר וקש. הוא לא תמיד מצליח לזכור לאורך זמן דברים שקרו לו עצמו – אזשיזכור דברים עם איזה אלמנט לאומי, דברים שלא קרו לו ולא לאבא שלו ולא לסבא שלו!?".

וכאן היא עברה לדבר על המהומות האלימות שהתרחשו ממש באותם רגעים בהר הבית: "אני זוכרת את חבר הכנסת אחמד טיבי יושב באולפנים ומדבר על בית המקדש בהר הבית כנרטיב ולא כעובדה היסטורית מוכחת. לכן בנו שם מסגדים, כדי להכחיד את הדת שהייתה קודם. ולכן חילונים שרוצים לומר 'יש לנו את תל אביב, מי צריך את הר הבית' – טועים. זה לא נכון. אין תל אביב בלי הר הבית, וזה הסיפור. זה הסיפור היהודי. לא הסיפור המוסלמי ולא הסיפור הנוצרי - הם הצטרפו אחר כך. זה הסיפור היהודי. היה בית מקדש בהר הבית, וזה הסיפור של הארץ הזאת והמדינה הזאת, ומי שינסה להעלים עין ימצא את עצמו בלי תל אביב. תל אביב תלויה לא רק בירושלים אלא בהר הבית עצמו.

"לעיתים אתה צריך פשוט להיות שם כדי שזה יכה בך", סיימה. "אתמול הייתה הפעם הראשונה שלי בעיר דוד. הייתי בכל מיני אתרי עתיקות בארץ ובעולם, אבל הידיעה שישבנו בבית שרוף שהוא בתקופת התנ"ך... אתה מבין את גודל ועומק הסיפור הזה, ועד כמה הוא עדיין נכון. ביקור בעיר דוד הוא עניין שיכול להועיל להרבה אנשים שאולי מרגישים בלבול קיומי, מאיפה הם באו, לאן הם הולכים. אנחנו באנו מהתנ"ך, חבר'ה".

רציתי לסמס ללינור, לכתוב לה כמה הדברים שלה בדרך לקייטנת תשעה באב הפכו לי, כאדם דתי, את היום הקשה הזה, על כל הלכותיו ומנהגיו, למשמעותי. גם כי קצת התעצלתי בצום, וגם כי חששתי שהיא תחשוב שאני סתם צוחק עליה וממציא דבר שנקרא "קייטנת תשעה באב".

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".