קבלו ווידוי: לא תמיד אני עוצר לטרמפיסטים. פעם הייתי דווקא עוצר קבוע, זה קרה בעיקר בגלל שעדיין זכרתי איך עמדתי בעצמי בקור, בגשם, בלבד, בעייפות, ב'אלוהים רק תעשה שמישהו כבר ישים עליי וייתן לי להיכנס כי אין לי כבר כוח'.

אבל מאז התברגנתי ואני לא זוכר את טעם העמידה בטרמפים. ואני גם מאוד ממהר. ולפעמים אני גם בדרך למשהו ובאמצע שיחה ובעיקר ממש חשוב לי לקבל את המרחב השקט והפרטי שלי בכדי להתבונן ולחשוב ולהתכנס בתוך אזור הנוחות שלי. אני מודה על האמת, אני מוצא אותו הרבה יותר מושך מאשר לחלוק אותו עם איזה אדם זר שנכנס לי למכונית ודורך לי על הדברים ובאמצע יכול לקבל שיחת טלפון ולשכוח שהוא רק אורח.

אז אני כבר כמעט שלא לוקח טרמפיסטים. לא כי אני אדם רע. אלא כי מישהו כבר בטח יעצור להם. (אשתי לעומת זאת תמיד עוצרת. לא משנה באלו תנאים, לא משנה כמה היא צריכה לטרוח בשביל זה)

ואז שמעתי שלפני שבת נדרסו נחום ונעם מהישוב אלעזר למרות שלא עמדו בטרמפיאדה אלא בסך הכול הלכו את ה 50 מטר שבין הצומת המרומזרת בכניסה לישוב, לתחנת אוטובוס.

ופתאום אני קולט שאני, שכבר בקושי עוצר לטרמפים, הייתי מסוגל גם לעבור על פניהם ולהמשיך הלאה מבלי לעצור, כי מישהו אחר כבר בטח היה עוצר להם

ופתאום נזכרתי איך שחזרתי מ'רמי לוי' בצומת הגוש בדרך לתקוע ועברתי את הכיכר של אפרת וגם שם לא עצרתי בטרמפיאדה כי יאללה, למי בכלל יש כוח עכשיו להתחיל ולהוריד את הכיסאות של הילדים בכדי שיהיה מקום מאחורה ושמתי כבר דברים

פתאום אני קולט שלפעמים אני אף מתרץ לעצמי שאני לא תמיד עוצר לאנשים, לא קשור בכלל לנוחות אלא לפיקוח נפש והצלת נפשות כי לך תדע מה תהיה המכונית הבאה ואלו אנשים יהיו בתוכה, ואולי אם אתה לא תעצור לטרמפיסט הזה, אז אף אחד כבר לא יעצור לו, והוא ילמד שלא כדאי לעצור טרמפים.

כל עוד הנר דולק אפשר לתקן ולכן אני מקבל על עצמי להשתדל ולעצור במקומות המסוכנים הללו לכל אדם והלוואי ריבונו של עולם, שיהא המעשה הזה בבחינת תיקון ויעזור לשיפור מצבם של הפצועים:

נחום אלימלך בן זהבה רבקה ואחותו נעם עליזה בת זהבה רבקה