דביר שורק. לא הכרנו אותו עד לפני כמה ימים, וכמה חשבנו עליו מאז. שמעתי מישהו אומר שהוא נרצח תוך כדי הכרת הטוב. הוא הרי יצא מהישיבה כדי לקנות מתנה, בתודה לרבנים שלימדו אותו לאורך השנה, ולא שב.

לשבת שעברה, השבת שלפני תשעה באב, קוראים "שבת חזון". רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אמר שבשבת הזו כל אחד צריך לשאוף קדימה, לראות לנגד עיניו את הגאולה השלמה, לדמיין את החזון המקיף ביותר לעולם כולו.

בתקופה האחרונה התברר שיש לנו עוד הרבה למה לשאוף, הרבה מה לדמיין: לשאוף למציאות שבה אין נער תמים שנרצח עם ספרים בידו. אין משפחה שקוברת נער, אחרי שגם הסבא שלו נרצח בפיגוע, מבית היוצר של אותה תעשיית טרור. אין משפחה שקמה משבעה על אבא יקר שנורה בגלל ויכוח על חנייה. אין תרבות מבישה של שעמום ושכרות והוללות של נערים ישראלים בחו"ל. אין פוליטיקה צינית שמסכסכת בין מגזרים לשווא. ומה יש? יש עם שחולם בגדול, שזוכר מה הייעוד שלו ויודע לממש אותו – מהמצב הביטחוני ועד לרוח ולתרבות. כך הרי מסתיימת ההפטרה שקוראים בשבת: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה".

מתוך https://www.facebook.com/SivanRahavNews/