גם עם תום הגשת הרשימות, לאף אחד אין מושג מי ייכנס בסוף לכנסת הבאה, אבל ברור מי יוצאת ממנה בוודאות – ח"כ שלי יחימוביץ'.

השבוע נזכרתי איך כילדה, בדרך לבית הספר, נהג האוטובוס היה שומע רדיו. כולם נשמעו לי די אותו דבר, חוץ ממגישה אחת שדיברה בלהט, שהרגשתי שיש לה אג'נדה, שמשהו בוער בה. שנים אחר כך הבנתי איך קידמה כך את יציאת צה"ל מלבנון.

הייתי ב ת 21 כשנפגשנו לראשונה. היא הייתה מגישה בכירה בטלוויזיה, עוד לפני שעברה לפוליטיקה, ואני כתבת צעירה ומתחילה. יום אחד ניגשה אליי אחת המפיקות וסיפרה מה האייטם שהיא מציעה שאצא לצלם מחר כדי לעשות עליו כתבה: תחרות מלכת היופי של העובדים הזרים בדרום תל־אביב. לא רציתי, אבל לא ידעתי מה לומר. היה לי ברור שזה המשחק, ואלה הכללים שלו.

פתאום שמעתי את עצמי ממציאה איזו הלוויה של קרובת משפחה מבוגרת, שאני חייבת להיות בה מחר. אין לי מושג מאיפה התירוץ השקרי הזה צץ. כמה שניות חלפו, ויחימוביץ' נכנסה לחדר. אותה מפיקה מאוכזבת מיהרה לפנות אליה: שלי, יש לך תוכנית מחר בערב, בדיוק כשמתקיימת תחרות מלכת היופי של הפיליפיניות והתאילנדיות בדרום תל־אביב. אני מתאמת ניידת שידור עבורך, ותפני לשם בשידור חי לקראת סוף התוכנית. את יודעת, תסיימי במשהו קליל, חביב, כיפי כזה. שלי הביטה בה, עיכלה את הנאמר ופתחה בנאום. זה היה נאום "אני מאמין", או "אני מאשים", כאילו אצטדיון שלם צופה בה ולא מפיקה ולצידה כתבת צעירה עם הלוויה מפוברקת על הראש.

הנאום התחיל בתולדות התנועה הפמיניסטית. שלי הסבירה שאישה אינה כלי ואינה חפץ, לכן דירוג ונתינת מספרים וציונים למראה חיצוני משפילים אותה ומוחקים את אישיותה. היא המשיכה לתאר את תעשיית הדוגמנות האכזרית, את השיעבוד וההחפצה, וחתמה במשפט: התועבה הזו לא תיכנס אליי לאולפן.

זו הייתה רק ההתחלה. מכאן היא עברה לתולדות המאבקים החברתיים למען החלש. הסבירה שתחרות כזו, דווקא לאוכלוסייה הענייה הזו, שלא זוכה לזכויות סוציאליות, שנאלצה להגר כדי להתפרנס – היא אכזרית במיוחד. כל היום הם מנקים לנו שירותים ועוסקים בכל המלאכות שאנחנו לא רוצים לעשות, ולעת ערב הם גם צריכים לשעשע את הישראלים בתחרות מלכת יופי. יש פה השפלה כפולה, הסבירה. זה לא אייטם, זה ניצול ציני. צריך להיות הרבה יותר זהירים וביקורתיים בכל קשקוש יחצני שמציעים לנו.  אסור לתווך לצופה בבית אירוע כזה כלגיטימי. המפיקה הסתלקה.

אני מניחה שאחת מתוכניות הבידור קנתה את הסיפור הזה לבסוף. רבים גם בוודאי חושבים שזה היה נאום צדקני מפיה של יחימוביץ', שהתפרנסה אז מטלוויזיה מסחרית, ויכלה לדבר כך על כל פרסומת ששודרה בתוכניתה. ובכל זאת, נותרתי שם המומה. וואו, חשבתי לעצמי, מה זה היה? מה פשר ההבדל העצום בין התגובה שלי לתגובה שלה? המסר, מבחינתי, היה ברור: אל תשאירי את תפיסת העולם שלך בבית. תביאי אותה לעבודה. עיתונאי הוא לא רובוט, והוא לא יכול להיות אובייקטיבי.אובייקטיבי זה אומר לאמץ את סדר היום הקיים, את כל הנחות היסוד הנוכחיות.

שנים רבות חלפו. לא הסכמתי עם יחימוביץ' על נושאים רבים, אבל בהרבה דילמות מקצועיות אמרתי לעצמי, בחיוך: שיוויתי שלי לנגדי תמיד. אני חייבת להביא את עולם הערכים שלי לידי ביטוי.

השבוע פגשתי נשים חרדיות שיוצאות לעולם התעסוקה. זה בדיוק המסר שהיה לי חשוב להעביר גם להן: מדברים אצלנו המון על שילוב אוכלוסיות. מתאמצים להביא אנשים ממגזרים שונים, עם צבע עור שונה, מדתות שונות.

רק דבר אחד פחות שומעים: דעות שונות. אל תנסו רק להשתלב ולחזור הביתה בשלום, אמרתי להן, תנסו להשפיע. העולם צמא לשמוע את הקול שלכן, את מה שיש לכן לומר.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".