יום ראשון בערב, אני עומד להיכנס לתפילת ערבית בגבעת שאול בירושלים, אבל מתעכב עוד רגע ברכב. ברדיו נשמעים דיווחים ראשונים על חגיגות השחרור של הנערים מקפריסין, ובמקביל דיווחים ראשונים על סיפור מצמרר: יהודי רצח יהודי ברמלה בגלל ריב על מקום חניה.

תראו, אני לא סתיו שפיר. אני לא אומר שהמדינה בוערת. ברוך השם, יש הרבה דברים טובים מדינה ובמציאות חיינו. אבל משהו בשני המקרים האלה היה פשוט מטלטל. מצד אחד מדובר במקרי קצה - הרי יש נערים נפלאים במדינת ישראל - אבל מצד שני אי אפשר לומר שהסיפור בקפריסין הגיע משום מקום. מאמרים שנכתבו בשבוע האחרון על ידי אנשי חינוך חילוניים מובהקים מלמדים שהאירוע הזה מייצג אולי אפילו יותר ממה שהיינו חושבים.

ובאשר לרמלה, כדי להבין שיש אלימות בכבישים לא צריך מאמרים. את זה רואה כל מי שנוהג בכבישי ישראל. אז נכון, מאוד נדיר שזה נגמר בפתיחה באש, אבל רק בשבוע האחרון דווח על עוד שני מקרי אלימות קשים ביותר בגלל מריבה מטופשת בכביש, שהגיעו עד כדי דקירה של נהג בסכין יפנית בתל אביב (ברחוב מסילת ישרים!)וחבטות עזות בראשו של נהג בעזרת קסדה של אופנוען זועם בקריית גת (ברחוב אורחות צדיקים! לא, סתם. אני לא זוכר באיזה רחוב).

כאמור, החיבור של שני הסיפורים האלה באותה מהדורת חדשות פשוט דכדך אותי. אולי גם משהו בעיתוי של ימי בין המצרים, וההקבלה להתדרדרות המוסרית של הימים ההם, הוסיפו לתחושות הקשות. אני לא איזה צדיק שאומר תיקון חצות וחושב על גלות השכינה. אבל באמת, לאן הגענו? מתי נתעורר? מתי יגיע המהפך? לא הפוליטי. לעם ישראל יש חזון הרבה יותר גדול מאשר גוש ימין חזק שמנצח את השמאל.

ואז דפק פתאום מישהו על החלון שלצדי. ברגע הראשון נבהלתי. מה קרה? חסמתי חניה של מישהו? אני כבר זז, לא לירות! אבל הוא סימן לי בחיוך שאפתח את החלון, והגיש לי ספר שתמונה גדולה של ר' אריה לוין לומד מול סטנדר ישן, מעטרת את כריכתו. 'דרך אבות – אורחות חיים לאור דמותו ומורשתו של הצדיק ר' אריה לוין זצ"ל ומשפחתו,  מסודרים על מסכת אבות'. מתברר שהאיש שהתדפק על חלוני, הרב יחיאל שטרנברג, הוא זה שכתב את הספר, שיצא לאור לאחרונה. "האמת היא שלפני כמה ימים חיפשתי את הכתובת שלך כדי לשלוח לך אותו, והנה פתאום אני יוצא מהבניין פה ורואה אותך חונה בדיוק מול הכניסה לבית שלי". בירכתי אותו על הספר החדש, בירכתי אותו על שחסך לי את ההמתנה בתור לחבילות בדואר, והצצתי, רק הצצתי, בספר.  אחרי כמה דקות, הבנתי שכדאי לי לעצור כאן ועכשיו וללכת להתפלל ערבית, אחרת זה ייגמר בקריאה עד שיעלה עמוד השחר.

דורות שלמים גדלו על דמותו של ר' אריה לוין, בזכות ספרו המיתולוגי של שמחה רז, 'איש צדיק היה'. על כמה ספרים אפשר להגיד "מיתולוגי" כמו על הספר הזה? על כמה ספרים אפשר להגיד ש"שום ספרייה יהודית אינה שלמה בלעדיו" כמו על הספר הזה? אולי משום כך לא נכתבו ספרים מקיפים נוספים על דמותו הנערצת של ר' אריה לוין (חוץ מספר ההמשך של רז עצמו, 'צדיק יסוד עולם'). והנה 50 שנה, בדיוק, אחרי פטירתו של ר' אריה, יצא שטרנברג, שעסק עד כה בהוצאה לאור של פירושו של ר' אריה לוין לשישה סדרי משנה, למסע בעקבות דמותו. הוא ישב במשך מאות שעות עם בני משפחתו, נבר בארכיונים וגילה סיפורים חדשים ונפלאים שעוד לא סופרו על ר' אריה לוין.  הרגל של אשתי כואבת לנו, הדור הבא.

טוב, טעימות? האמת היא שהיה קשה לבחור. הכול מרגש ומעניין ועסיסי ומחזק. ולא רק סיפורים ואנקדוטות יש בספר, אלא גם מימרות של ר' אריה ועליו. אולי נתחיל בעלייה שלו לארץ בחורף 1905 .כשהגיע ר' אריה לארץ ישראל הוא נישק את אדמתה וקרא בהתרגשות את הפסוק מתהילים "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

זמן קצר אחרי שעלה ארצה, התחתן ר' אריה עם ציפורה חנה. המנהג היה שבחדר הייחוד החתן נותן לכלה מתנה. ר' אריה היה עני מרוד. הוא אמר לכלתו שהמתנה שייתן לה היא שלא יתווכח איתה לעולם בעניינים ממוניים, ושבכל ויכוח שיהיה – יגיע לפשרה. הכלה הצעירה התרגשה והחליטה שגם היא נותנת את אותה מתנה בחזרה לחתן. בספר מובא רעיון בשם בנם של החתן והכלה, הרב שמחה שלמה: "בדיני ממונות, ההלכה היא שאפשר לעשות פשרה ואף מצווה על הדיינים לפתוח בפשרה, כי בפשרה שני בעלי הדין יוצאים מרוצים ובשלום, בניגוד לפסק דין שמכריע לטובת צד אחד. לעומת זאת, בשאר דיני התורה לא מצינו את העניין של פשרה. אדרבה, צריך לדקדק בהלכה ולא לחפש פשרות, מלבדבמצוות מזוזה: רש"י ורבנו תם נחלקו האם המזוזה צריכה להיות עומדת ישר או שוכבת. להלכה נפסקה פשרה– לקבוע את המזוזה באלכסון. למה? כי המזוזה היא השמירה על הבית, וחז"ל רוצים ללמד אותנו שגם הבית צריך להתנהל תמיד באופן של הסכמה ופשרה בין הצדדים".

את אמירת חז"ל "טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב", הסביר ר' אריה כך: נתאר לעצמנו שבבוקרו של חג השבועות,  כשאלפים יוצאים מהכותל אחרי תפילת ותיקין ופונים כל אחד לדרכו, אחרי לילה של לימוד אינטנסיבי ותפילה ארוכה – עומד בכניסה בעל חסד עם כד חלב גדול ומחלק לכל עובר ושב כוס חלב צונן (נראה לי שצריך לעדכן את המשל לכד אייס-קפה ענקי). הוא הרי עשה חסד גדול עם המתפללים, מן הסתם ידברו אחר כך ברחוב על מעשהו הנשגב בהתפעלות, אבל כעבור זמן קצר יישכח כל העניין. לעומת זאת, אדם שנוסע באוטובוס, וכשעלה הוא התמהמה מעט, והנהג גער בו והכלימו ברבים על כך שהוא מעכב את כולם, מצב רוחו יירד פלאים ולעיתים זה עלול להימשך כל היום.

אבל אם כאשר הוא בא לביתו קיבלו אותו בני הבית במאור פנים ובחיוך,  קבלת הפנים הזאת יכולה לשפר את מצב רוחו מיידית ולהשכיח ממנו את שאירע קודם. כוס חלב גורמת לאדם הנאה רגעית נשכחת. שיפור ההרגשה, לעומת זאת, הוא מצב שיכול להימשך לאורך זמן. ולכן, טוב המלבין שינייםלחברו ממשקהו חלב.

ואם כבר הזכרנו את הכותל, הרב אברהם יצחק נריה, בנו של הרב משה צבי נריה, סיפר:

"זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים הגעתי לכותל המערבי בשעת בוקר מוקדמת. פגשתי שם את ר' אריה לוין זצ"ל. הצבעתי על הכותל ואמרתי לו: 'אם הקדוש ברוך הוא יכול היה לתת לנו כזה דבר גדול, על אף שאיננו זכאים לו, הרי הוא יכול לתת לנו גם יותר...'. ענה ר' אריה:

'אל תאמר איננו זכאים. היחיד יכול לומר על עצמו שאינו זכאי, אבל בנוגע לכלל, עלינו לדעת כי אין אנו יכולים להעריך כלל את זכויותיהם של כלל ישראל'".

ועוד סקופ: מי שחושב שר' אריה לוין נולד ר' אריה לוין, שיקרא את הציטוט הבא: "ברגע של גילוי לב אמר פעם ר' אריה לנכדו הרב דוד לוין, כי על כל מידה ומידה שלו עמל שנים רבות. 'שום דבר לא בא לי בקלות', הוא הוסיף".

בספר יש מאות סיפורים כאלה, אבל נסיים בהספד שנכתב עליו. כך כתב הסופר הרב דוד זריצקי על ר' אריה, אחרי פטירתו: "לראשונה, הלך הרב הצדיק ר' אריה לוין זצ"ל לעולמו. כי הרי במשך כל שנותיו, או מרבית שנותיו עלי אדמות, הוא הלך דווקא לעולמותיהם של אחרים.  את עולמו הפרטי, כמדומה לי, לא הכיר. הצטמצם עולמו בפירורים שנשארו לו, אחרי שנתן את הכול לאחרים".

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".