לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הזעם שלא נבחר

הזעם שלא נבחר

פיגוע טרור הותיר את קיי וילסון עם פצעי דקירה מרובים. היא ממשיכה להשיב מלחמה שערה באומץ רב.

מאת

עבור מדריכת התיירים הישראלית ממוצא בריטי, קיי וילסון, ה- 18 בדצמבר 2010 התחיל בדיוק כמו כל יום אחר. היא יצאה לטיול עם חברתה הנוצריה האמריקנית קריסטין לוקן, והן נהנו מיום רגוע ביער מטע מערבית לירושלים - יער שופע עצי אורן, יונקי דבש ופרחי בר. 

שתי הנשים ישבו על סלע ופיצחו גרעיני חמנייה תחת צלו של עץ חרוב. קריסטין זמזמה את "אי שם מעבר לקשת", כשקיי הבחינה בשני גברים במרחק של כ- 20 מטר, מסתתרים בין השיחים.

"יש לכם מים?" קרא אחד מהם בעברית במבטא ערבי.

קיי, שחשדה בו, אמרה לקריסטין, "בואי נסתלק מפה", ושלפה אולר קטן מהתרמיל שלה, ליתר ביטחון. 

הצרות לא איחרו לבוא. הגברים הסתערו במעלה הגבעה והתנפלו על שתי הנשים, קשרו את ידיהן עם שרוכים מאחורי הגב וחסמו את פיהן.

"לא רציתי לצרוח, כי לא רציתי שהם יבהלו ויהרגו אותנו", סיפרה קיי ל-Aish.com ליד ביתה שמחוץ לירושלים, זמן קצר אחרי פרסום ספר הזכרונות שלה, The Rage Less Traveled.

הנשים הוחזקו כאסירות במשך 30 דקות של אימה טהורה. "יותר מכל חששתי להיחטף", אומרת קיי. "אבל יותר ממה שדאגתי לשלומי, הרגשתי אחראית לקריסטין, שהייתה יותר עדינה. נחרדתי לדמיין אותה בתא אפל, מטונף ומעופש, נתונה ליחס מחפיר ולמגוון עינויים לא אנושיים".  

קיי ניסתה בדרכים יצירתיות להשתחרר. היא הראתה למחבלים את תג מדריך הטיולים שלה ואמרה שאוטובוס מלא תיירים יגיע בקרוב לחפש אותן. כשזה לא עבד, אמרה קיי לקריסטין להעמיד פנים שהיא עוברת התקף אפילפטי, מתוך תקווה שמשבר רפואי יגרום לגברים להיבהל ולשחרר אותן. קיי נאחזה במה שויקטור פרנקל מכנה בשם "אשליית המתקת העונש" - האדם מנסה לעשות הכל כדי לפייס את דעתו של התוקף, בתקווה שהוא ישחרר אותו. "המציאות כל כך חזקה, שזה פשוט בלתי נתפס - להירצח. אז המחשבות נודדות לאופציה הקלה יותר - 'אנחנו נצא מזה'", מספרת קיי. "אמרתי לערבי, 'בבקשה אל תהרוג אותנו'. הוא הניח את ידו על לבו והבטיח לי: 'אנחנו טובים. אנחנו לא הורגים'". שני הגברים ערכו שיחת טלפון לאשר את הגעת רכב המילוט ואז כפו על שתי הנשים לכרוע - כשהן כפותות ופיותיהן חסומים - ולהתכופף כשראשיהן כלפי מטה.

"הוא הוציא את הסכין שלו, באורך כשלושים סנטימטרים, ודחף את הראש שלי קדימה", מתארת קיי. "מזווית העין ראיתי הבזק אור - זו הייתה השמש שבהקה על הלהב. חיכיתי שהוא יערוף את ראשי".

נשמעה צעקה "אללה אכבר!" ומתכת משוננת פילחה את גבה של קיי.

קיי הצליחה לנעוץ את האולר שלה בירכו של התוקף. דמו התיז על שרוולה. 

קיי ספגה תריסר דקירות נוספות - "הם דקרו כאילו זה כלום", היא אומרת, "עם סיגריית מרלבורו ביד אחת וסכין בשנייה". 

הסיכוי היחיד של קיי, כך חשבה לעצמה, היה להעמיד פני מתה. "ידעתי שאנשים מתים בעיניים פקוחות, אז נפלתי על הצד, בעיניים פקוחות לרווחה". בעשותה זאת, הייתה עדה קיי למחזה בלתי נתפס: קריסטין חברתה נשחטה למוות לנגד עיניה.

מתוך אמונה שעבודתם הושלמה, הגברים עזבו. נתונה בהלם חמור, נשארה קיי ללא תזוזה על האדמה. דקה לאחר מכן היא חשה את האדמה רועדת מצעדים. התוקפים חזרו כדי לעשות וידוא הריגה.

הם גלגלו את קיי על גבה. "הבטתי מעלה אל השמיים והרגשתי אותו נועץ את הלהב בחזה שלי". 

הלהב החמיץ את לבה בסנטימטרים ספורים. איכשהו, היא הצליחה לא למצמץ, לא להתכווץ ולא לזוז. לבסוף, הגברים עזבו. 

 יער מטע הציורי, ליד בית שמש

 צעדת המוות

עם עצמות שבורות - שחלקן מנקבות את ריאותיה ואחרות מבצבצות מתוך גבה - הייתה קיי נחושה לעשות מעשה אחד אחרון של אוטונומיה: לבחור את קברה. "הייתי מלאת התרסה", היא אומרת. "גם אם יכולתי לזוז סנטימטר אחד בלבד, התכוונתי למות במקום שאני בוחרת".

בידיים קשורות מאחורי גבה, פיה חסום ואפה מלא בדם ובוץ, כשהיא מדממת למוות, כשלה קיי יחפה במורד הגבעות הקוצניות לכיוון המכונית שלה - "כדי שהרשויות תוכלנה למצוא את הגופה שלי".

היא השתמשה בלשונה כדי להסיט הצידה חתיכות קיא כדי לא תיחנק למוות והעסיקה את מחשבותיה על-ידי ניסיון ליצור עיבוד מוסיקלי לשיר "אי שם מעבר לקשת". 

היא המשיכה לצעוד, פצועה קשות. פניהם של אהוביה, מעוותות מצער, הופיעו לנגד עיניה. "הבטתי כלפי מעלה וחשבתי: אלוהים מאוד גדול, הוא מאוד נדיב. והוא מאוד כועס".

שלושים דקות וקילומטר וחצי לאחר מכן, הגיעה קיי לאזור פיקניק בו הייתה משפחה שערכה פיקניק. האישה הרימה את מבטה וצרחה, קולה שולח הדים בכל רחבי היער.

אמבולנס פינה את קיי לבית החולים הדסה. בחדר הניתוח, הדבר האחרון שהיא זוכרת הוא האירוניה ואת נצנוץ המתכת כאשר המנתח היהודי פנה לעמיתו הערבי-ישראלי ואמר לו, "מוחמד, תעביר לי את הסכין".

בינתיים, ביער, צוות של 400 איש שכלל חיילים, כוחות משטרה ומתנדבים, ערכו חיפוש אחר קריסטין. לפנות בוקר נמצאה גופתה שהושחתה. 

קריסטין לוקן נחשבה בטעות ליהודיה ונרצחה על-ידי מחבלים ערבים. 

התאמת DNA 

באותו לילה, סדרת הניתוחים שעברה קיי הופרעה רק על-ידי חוקרי המשטרה, שקיוו שהיא תשרוד זמן מספיק כדי לספק להם מידע. קיי סיפרה לחוקרים שהיא פצעה את התוקף שלה באולר. למרות שהחולצה שלה הייתה ספוגה בדמה, הצליחו מומחי המעבדה המשפטית לבודד מספר טיפות מדמו של התוקף על שרוולה. החוקרים הזינו את המידע על ה- DNA למאגר הנתונים וזהותו של התוקף הופיעה כהתאמה מושלמת. 

תוך 48 שעות מהפיגוע עצרה המשטרה את 2 התוקפים ואת שאר 13 המחבלים בתא הטרור שלהם. הם התוודו על הרצח ולמחרת היום נלקחו על-ידי השוטרים בחזרה ליער כדי לשחזר את הפיגוע. הם תיארו כי בילו את הלילה ביער, ממתינים לקורבנות. "באנו להרוג יהודים", הם אמרו בסרטון השחזור. "בלי שום סיבה, רק כדי להרוג יהודים". 

המחבלים הודו גם בפשעים רבים נוספים: אונס, גניבה ורצח נטע שורק, שנדקרה למוות מספר חודשים קודם לכן בהרי יהודה. ("היה חשד שנטע התאבדה", מספרת קיי, "והדבר טיהר את שמה והחזיר לה את כבודה"). 

על האומץ והתושייה שהפגינה בשימוש באולר, קיבלה קיי ציון לשבח ממשטרת ישראל ומהשב"כ. 

"הנביא זכריה (ד,י), אומר 'מי בז ליום קטנות', אומרת קיי. "אני חושבת כיצד אולר קטן הוביל לחיסולו של תא טרור ולכך שאותם רוצחים יושבים בכלא". 

טראומה גופנית ורגשית

“היו לי כל כך הרבה פציעות ועצמות שבורות", היא אומרת. "זה כמו הבדיחה על שתי נשים יהודיות במסעדה. המלצר ניגש אליהן ושואל, 'יש משהו שכן בסדר?'"

באותו יום ביער, הזדקנה קיי בעשר שנים לפחות. את השנתיים הבאות היא בילתה בהחלמה, כשלמרות גובהה (1.63 מ'), משקלה יורד לפחות מ- 40 ק"ג. "אני עדיין סובלת מכאב כרוני, כמו כאב שיניים בכל הגוף שלי", היא אומרת. "כואב לי בכל פעם שאני נושמת עמוק - תזכורת מתמדת לפיגוע". 

קיי חוותה גם פןסט-טראומה נפשית קיצונית. "הלילות היו אינסופיים ואפילו הימים הרגישו כמו הלילה", היא אומרת. "היו לי פלאשבקים בהם ראיתי את קריסטין מתעוותת וצורחת בזמן שהמחבל נועץ את הסכין ומצמיד אותה לקרקע. מעכתי את הכרית שלי בדמעות". 

מבחינה רגשית הגיעה קיי לתחתית: "איבדתי את החברה שלי, את הבריאות שלי, את העצמאות שלי, את ההכנסה שלי, את התיאבון, את השינה, את השגרה, את האנונימיות שלי, את התמימות שלי ואת תחושת הביטחון". 

קיי סבלה מאשמת ניצולים על כך שהובילה את קריסטין אל מותה. "קריסטין הייתה אמורה לחיות עד גיל 90 ולמות במיטה רכה עם מצעי כותנה ורודים, מוקפת באהוביה", היא מקוננת. 

כטיפול להפרעת הדחק הפוסט-טראומטית הקשה, עברה קיי טיפול בחשיפה הדרגתית, שמטרתו הייתה להביא לסגירת מעגל, על-ידי חזרה לאתר הרצח. 

“אמרתי למטפלת: אני לא חוזרת לשם. תני לי לחזור על זה שוב: אפילו עוד מיליון שנה, אני אף פעם בחיים לא חוזרת ליער הזה. או לכל יער אחר לצורך העניין. אף פעם בחיים". 

כצעד ראשון הסכימה קיי לעמוד בקרבת עץ למשך מספר שניות. לאט לאט, צעד אחר צעד, היא התקדמה בטיפול ובסופו של דבר חזרה לאתר הרצח. 

“ביליתי המון זמן במחשבה על הרוצחים", היא אומרת. "אבל אתה מגיע לנקודה שבה זה כבר לא אפשרי. זה פשוט נותן להם מקום בראש שלך ושואב את האנרגיה שלך". ולמרות הכל, מזכירה קיי לעצמה ש"להתעורר כל בוקר בכאב פיזי ורגשי זה יותר טוב מלא להתעורר בכלל". 

לספר את הסיפור

קיי מתארת בדרמטיות את ההתקפה ואת ההתמודדות שבעקבותיה בספרה החדש, The Rage Less .Traveled

“אני חשה מחויבות להעיד על מה שקרה. לא רק על מה שהרוע יכול לגרום, אלא גם על הטוב שיש בישראל. כיוון שזו חברה שבה כל אדם איבד מישהו מטרור, במקום שבו פיגועים הם חלק בלתי פוסק מההיסטוריה היהודית, הייתי מסוגלת להסתמך על ניסיונם של אחרים. לאורך הדרך זכיתי לפגוש הרבה טוב ונדיבות. וגם על כך אני רוצה להעיד".

קיי נולדה בלונדון, הגיעה לישראל ב- 1986 ועלתה רשמית ב- 1991 בזמן מלחמת המפרץ. "תמיד החשבתי את עצמי ליותר ישראלית מאשר יהודיה", היא אומרת. "עליתי לארץ כדי להיות חלוצה. אבל מאז שכמעט נרצחתי בגלל היותי יהודיה, הבנתי שכבר מוטב שאהיה כזו. אז התחלתי ללמוד הרבה יותר על היהדות".

כיצד מגיבה קיי לשאלה הבלתי נמנעת, "איפה היה אלוהים בזמן הזה?"

"זו השאלה הלא נכונה. השאלה היא: אייכה - איפה אתה [התייחסות לנזיפתו של אלוהים באדם בבראשית, ג,ט]. איפה היה האדם? איך יכול בן-אדם לעשות זאת? לעולם לא אשכח את התמונה הזו כשהוא עמד לדקור אותי בחזה. הסתכלתי למעלה וראיתי את השקיעה המדהימה, שהוסתרה חלקית על-ידי הצללית של ידו שהחזיקה את הסכין. זו הייתה יד שאלוהים ברא, וזה היה כאילו אלוהים עומד מאחוריו ואומר, 'סכין יכולה להציל חיים, או לרצוח'".

לדברי קיי, אין בה מרירות. "אם אאשים את אלוהים על ההרס שאירע בחיי, אז אני חייבת גם להאשים אותו על הגאולה היומיומית שלי". 

ב- 11 בספטמבר, 2011, 9 חודשים אחרי הפיגוע (וביום השנה העשירי לפיגועי ה- 11 בספטמבר), התעמתה קיי עם תוקפיה בבית המשפט. הם התוודו בגאווה על הפשע ואף צחקקו במהלך השימוע. "לעולם לא אסלח לתוקפיי", היא אומרת. "הם לא הפגינו שום חרטה, שום צער, שום חשש מעונש. הם אמרו שהיו עושים זאת

שוב". 

התוקפים נידונו למאסר עולם, אך קיי חוששת שהם עלולים להשתחרר יום אחד במסגרת חילופי שבויים. חודש אחרי המשפט, שוחרר החייל הישראלי החטוף גלעד שליט במסגרת חילופי שבויים, תמורת 1,027 אסירים, רבים מהם עם דם על ידיהם, שנידונו למספר מאסרי עולם. קיי הבינה שזה יכול לכלול גם את התוקפים שלה.

"זה הותיר אותי שטופת זיעה: מה אם, אחרי שחרורו, האיש הזה ינסה למצוא אותי? לראשונה ב- 25 השנים שאני חיה בישראל, חשבתי לעזוב את הארץ, אם הם יהיו חלק מעסקת חילופי שבויים. זה לא רק הפחד, זה אי הצדק. עד היום אני נחושה בדעתי: הגברים האלה יצאו מהכלא על גופתי המתה". 

בבית המשפט, קיי מנחמת את הוריהן של קריסטין לוקן ונטע שורק. 

חיים של משמעות

כשהחלה להחלים, הבינה קיי שהנקמה הטובה ביותר בטרור היא לחיות חיים בעלי משמעות. "כששכבתי במיטה במהלך ההחלמה, היה לי הרבה זמן לשאול את עצמי: כשאוכל לצאת מהמיטה, מה אעשה עם החיים שלי?"

קיי נלחמה בנטייה של קרבנות להתבוסס ברחמים עצמיים. "התקרבנות היא דבר מאוד מרוכז בעצמנו, התבוננות על החיים מנקודת מבט של 'זה תמיד קשור אליי'. זה מאוד מגביל", היא אומרת. "כשאמות, אני לא רוצה להיזכר בתור 'ההיא שנדקרה'. אני רוצה להיזכר בתור זו שעשתה משהו טוב עקב זה שהיא נדקרה".

קיי שאבה השראה מהמאמר The Virtue of Hate מאת הרב מאיר סולובייצ'יק, הטוען כי זעם כלפי מעשים של אי צדק, אלימות, רשע וחוסר סובלנות היא תגובה מוסרית.

קיי הפנתה את האנרגיות שלה למערכת ה"תשלומים על פיגועים", לפיה הרשות הפלסטינית משלמת למחבלים - כולל התוקפים שלה - קצבה חודשית נדיבה, שלדברי קיי, מגיעה לסכום "גבוה פי עשרה ממה שהממשלה הישראלית נותנת לי כקצבת נכות". 

קיי נשאה דברים באו"ם ובפני הפרלמנט ההולנדי ושידלה ממשלות מערביות להפסיק את הסיוע הזר שמממן מערכת תשלומים זו. "אני רוצה להבטיח שהפסיכופתים קרי-הדם האלה יפסיקו לקבל את כספם של משלמי המיסים האמריקנים והאירופאים על רציחת אזרחים אמריקנים ואירופאים", היא אומרת. קיי יצרה קשר עם כל עיתון, תחנת רדיו וטלוויזיה בריטיים, אולם הם סירבו לראיין אותה, כיוון שהסיפור שלה לא תאם את הנרטיב של "הקורבנות הפלסטינית". בנוסף היא כתבה לכל חברי הפרלמנט הבריטי. "צירפתי תמונות של פצעי הדקירה שלי, שהיו מחרידים למדי, ואמרתי להם: 'תפסיקו לשלם כסף לפראים האלה'. רק שישה טרחו לכתוב לי בחזרה".

שביל האבנים הצהובות

ככל שקיי חשבה יותר על קורבנות - ונחישותה לא לתת לה להגדיר את חייה גדלה - כך היא ראתה בסיפור שלה באיזושהי השוואה לסיפור הפלסטיני הלאומי.

"באופן קולקטיבי, הפלסטינים אימצו זהות של סבל. מגיל הגן, מלמדים ילדים פלסטיניים לשנוא", היא אומרת. "זהו אחד הדברים המרכזיים שמשאיר את העם הפלסטיני בעמדת נחיתות. הקורבנות גוזלת מהם את החיפוש אחר זהות ומקבעת אותם במצב של סבל. קרבן מרגיש זכות דתית לפיצוי, תגמול על כך שהחיים לא הוגנים. עם זאת, החיים לא הוגנים. ולרחם על עצמך כל הזמן פירושו להתייחס לחיים בבוז". 

כדי לעזור לפתור את הבעיה, יחד עם חברה פלסטינית יצרה קיי את Yellow Brick Road, פרוייקט שמלמד ילדים פלסטינים לקחת אחריות ולדחות את הקורבנות. שביל האבנים הצהובות הקימו מועדון לשעות שאחרי בית הספר במחנה פליטים פלסטיני כדי ללמד בו אנגלית, אמנות ומוסיקה. התוכנית גם מלמדת ילדים להפסיד בכבוד בספורט, וכיצד לקחת אחריות על דברים יומיומיים כגון איסוף אשפה.

"אני רוצה שהחוויה המחרידה שלי תעזור לילדים האלה להשתחרר מכבלי השקרים שמספרים להם ושהם מספרים לעצמם", היא אומרת. "אין שום דבר 'מוסרי' לגבי מה שאונר"א עושים - הם כובלים אנשים במצב של קורבנות נצחית. הם ירגישו טוב יותר אם יעשו משהו למען אחרים". 

יחסים עם הערבים

בשנים שחלפו מאז הפיגוע, הפכה קיי לדמות משמעותית בפיוס בין יהודים לערבים. לדוגמה, יחיא מחאמיד - נער מוסלמי מאום אל פאחם - יצר עמה קשר. "הוא התחיל כשונא של ישראל", אומרת קיי. "ועם זאת, נוצרה בינינו חברות ועכשיו הוא התגייס לצה"ל". היא עבדה גם עם גבריאל נדאף, כומר יווני אורותודקסי שעודד ערבים נוצרים להתגייס לצה"ל. 

"הכל קשור למערכות יחסים", היא אומרת. "נסעתי למצרים כדי להיפגש עם פעיל שלום ערבי, ועכשיו אני מנהלת שיחות עם מישהו מערב הסעודית. הם יודעים שיהודים הם לא רוצחים, ועדיין הם לא יכולים 'לצאת מהארון' בחברה שלהם ולהצהיר בגלוי על מה הם חושבים ומרגישים".

ב- 2014 עזרה קיי להגן על מוחמד זועבי, מוסלמי בן 17 מנצרת שאחרי שהצהיר במדיה החברתית על תמיכתו בישראל, קיבל איומים רבים על חייו (כולל מקרובי משפחתו). כשמוחמד נאלץ לברוח מביתו, סיפקה לו קיי קורת גג בביתה, למרות הסיכון לחייה שלה. היא אומרת, "אני יודעת מצלקות הסכין על גבי שאיומים ברצח הם משהו שתמיד צריך להתייחס אליהם ברצינות". 

כדי למנוע מאנשים לזהותו בציבור במהלך החודש בו שהה בביתה של קיי, חבש מוחמד כיפה והוצג בפני חברים ושכנים בתור האחיין שלה, "איתן". 

זה היה ממש כמו עלילה מסרט: מדריכת תיירים יהודיה בריטית, ששרדה פיגוע טרור פלסטיני, שגבה את חייה של חברתה האמריקנית הנוצריה, מספקת מקלט לנער ערבי-מוסלמי שספג איומים על חייו בעקבות תמיכתו בישראל.

קיי עם מוחמד זועבי, ערבי מוסלמי ישראלי ציוני.

היער השחור

סיפורה של קיי נמצא במרכזו של סרט תיעודי ישראלי שזכה לשבחים רבים, היער השחור, הכולל צילום של קיי כשהיא חוזרת ליער כדי לשחזר את הפיגוע. הסרט תורגם ל- 23 שפות וקיי מבקרת במקומות שונים כדי לענות על שאלות בעקבות הקרנת הסרט. 

באביב, בוועידת איפא"ק, נשאה קיי דברים מהבמה המרכזית וניגנה בפסנתר ביצוע של השיר "אי שם מעבר לקשת". השיר, שנכתב על-ידי שני בנים של חזנים ערב מלחמת העולם השנייה, מדבר על הכמיהה להגיע הביתה בעולם עוין, "אי שם מעבר לקשת במרומים, שם כל חלומותיך בן רגע מתגשמים". 

למרות כל מה שעברה, קיי נותרת אופטימית לגבי עתידה של הארץ. "התקווה שלי מתגלמת במנתח הערבי שהציל את חיי. התקווה שלי היא מהמתורגמן הערבי במשפט הרצח, שדאג לי. התקווה שלי היא מנהג המונית הערבי שהסיע אותי כל שבוע לטיפול שלי, חינם אין כסף". 

באשר אליה, קיי אומרת שהפיגוע לימד אותה כיצד לשחרר יותר. "לאחרונה עמדתי בתור לסופר ומצאתי את עצמי סופגת צעקות. חשבתי לעצמי, אין לי נכות פיזית או או עיוות חיצוני נראה לעין. אם הייתי בכיסא גלגלים או אם הייתה לי צלקת גדולה על הפנים, הייתי מקבלת יותר חמלה. אז אולי גם לאנשים אחרים שלא מתנהגים כראוי יש צלקות שאי אפשר לראות. המחשבה הזו ריככה את התגובה שלי". 

לא כל יום הוא קל, אולם קיי ממשיכה ללכת במה שהיא קוראת "המסע הארוך, הבודד, מטיל האימה ועם זאת המרגש, אל מחוץ ליער השנאה". 

היא מהרהרת: "כמישהי שעמדה בפני המוות, אני יודעת שאנחנו כאן בכדור הארץ לזמן מוגבל, להרף עין. אני לא רוצה לבזבז אפילו דקה מחיי". 

10/7/2019

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) דידי, 14/7/2019 07:07

מצמרר... מרגש.... מעורר מחשבה. תודה על השיתוף.

(2) אנונימי, 12/7/2019 11:06

מרגש ביותר!רפואה שלמה

וואו,מרגש ביותר!. בשורות טובות ורפואה שלמה

(1) חני, 11/7/2019 16:26

a very brave woman

Dear Kay Wilson, You are a very brave woman, and wise. Your personal story gives an inspiration for all of us. There are no words to describe the excitement that gripped me as I read your story. You are Israeli pride. I am sure that God loves you very much, and you are saved by him. Recommends that you read and take an interest in the writings of Baal HaSulam, Rabbi Ashlag, who can give you some answers to your situation. To the fulfillment of your highest destiny.

 

תגובה למאמר:

  • (כתובת האימייל לא תוצג.)


  • 2000
שלח תגובה
stub