כמה עצוב לראות אלימות כמו זו שהתגלתה בשבוע שעבר. כמה עצוב לראות אוזלת-יד משטרתית כזו. בפרשת בפרשת "חוקת" שקראנו בשבת שעברה נפרדנו משני מנהיגים – אהרון הכהן נפטר, ומשה רבנו מתבשר שלא ייכנס לארץ ישראל. נדמה שהשילוב בין השניים יכול לאותת מהי המנהיגות שכל חברה צריכה: אהרן הוא איש החסד. הוא מתואר כ"אוהב שלום" ואפילו כ"רודף שלום". איזה ביטוי יפה. כמו שיש אדם שרודף כסף או אדם רודף פרסום, אהרון פשוט רודף אקטיבית אחר השלום. לפנים משורת הדין, הוא הולך ומפייס בין החלקים השונים של עם ישראל. כמה חשוב להקשיב למצוקות, לתת מקום לתחושות של אפליה וקיפוח, להעניק לכל אחד תחושה טובה של שייכות.

אבל לצידו של אהרון, פועל גם משה רבנו, שמזוהה עם מידת האמת, מידת הדין. תורת-משה בונה מערכת חברתית מסודרת. יש חוקים וצריך לציית להם, יש חוק וסדר, יש אכיפה ויש ענישה. אי אפשר בשום אופן להכיל אלימות ואנרכיה, אי אפשר לקחת בשבי מיליוני אזרחים תמימים בגלל מחאה אלימה. יש פרשנים שמסבירים שאהרון הוא הלב, ומשה הוא המוח. כל אחד מאיתנו צריך להפעיל את שתי המידות האלה בחייו הפרטיים. גם החברה הישראלית צריכה את שני המאפיינים האלה –כדי לרפא פצעים ולהתקדם קדימה.

קשה עוד יותר לראות את האלימות שבעולם שבחוץ – נכנסת אל גן הילדים. פגיעה של מחנכים נחשבת לפגיעה הקשה מכולם, אחרי פגיעה של בני משפחה. בפרשה הזו גם נפטרה מרים, "הגננת הלאומית", זו שטיפלה בנו מילדות ועד לעצמאות:

תחילה מרים הסתכנה כדי ליילד את התינוקות העבריים במצרים. התורה מספרת שהייתה לה "יראת אלוקים": למרות הגזרה של פרעה היא גילתה נאמנות לערכים שלה, מול שלטון מאיים. רש"י מתאר איך היא הייתה מפייסת ומרגיעה את התינוקות שנולדו, ומנעימה להם את שנות הילדות במצרים, מתוך דאגה מיוחדת לחינוך בגיל הרך. אחר כך מרים עומדת על שפת היאור, שומרת על משה רבנו הקטן בתיבה. באותם רגעים היסטוריים היא לא רק בייביסיטר, היא דואגת שהספינה ששמה "עם ישראל" תשוט לכיוון הנכון. בהמשך, ביציאת מצרים, מרים מובילה את הנשים ב"שירת מרים", עם תוף מרים שמככב עד היום בגני הילדים. פרשנינו מסבירים שזו הייתה הדרך החינוכית שלה לכל אורך שנותיה: להעביר מסרים דרך חוויה, שירה וריקודים. מרים גם מלמדת אותנו שיעור על לשון הרע, כשהיא לוקה בצרעת אחרי שדיברה על משה רבנו. וכעת בפרשה, רגע אחרי שהיא נפטרת, התורה מתארת איך העם חש צמא פתאומי. זה צמא פיזי אבל גם צמא רוחני, לנוכחות המרגיעה והמנחמת שלה.

לזכרה של מרים, בתפילה שנזכה רק לאנשי חינוך כאלה לעצמנו ולילדינו.