לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אחדות אמתית ללא אחידות

אחדות אמתית ללא אחידות

שני נאומים מרגשים ומעוררי השראה מיום העצמאות בשבוע שעבר.

מאת

בטקסים הרשמיים בימים האלה יש חזרות, סדרנים, דגלים, חצוצרות, פרוטוקול, וטקסט כתוב שהודפס מראש ונלמד בעל פה. הכול מתוזמן לפי השנייה. אתמול שידרתי את הטקס מהר הרצל ורגע אחד תפס אותי במיוחד. מארי נחמיאס עלתה לבמה להדליק משואה – והתפללה. היא לא נאמה, לא ציטטה, לא סיפרה על פועלה, אלא פשוט נשאה תפילה מעומק הלב. כמו סבתא שמברכת ומברכת עוד ועוד את הנכדים שלה, היא בירכה את כולנו. מארי הרימה ידיים ועיניים לשמיים והקהל, כולל ראש הממשלה, קם בספונטניות ומחא לה כפיים. היא בת 92, סבלה בשואה בתוניסיה, עלתה לעפולה, וגידלה בהצלחה כמשפחת אומנה 52 ילדים, נוסף על ילדיה הביולוגים. חלק גדול מהילדים ננטשו אחרי לידתם, בגלל שנולדו עם צרכים מיוחדים
אחרי הטקס, הלכתי לתמלל את הנאום הלא-כתוב שלה, נאום מהלב, וכך היא אמרה, כשהמנחה אביב אלוש עוזר לה בחן רב: ״אני מארי נחמיאס, הבת של שלום וחנה סבח זיכרונם לברכה, מברכת את מדינת ישראל, מכל הלב, אלוקים ישמע אותי והצדיקים, שתלך ותעלה, תלך ותרבה, שירבו, והחיילים לא ייפלו לנו יותר יא ראב, מכל הלב, יהודים, ערבים, נוצרים ודרוזים, ככה נהיה כולנו יד אחד, כולנו ברא אותנו אלוקים, שייתן לנו שלום, ובשנה הבאה – עוד 10 מיליון. אמן. ולתפארת, סליחה אני מתרגשת, ולתפארת מדינת ישראל״.
אמן. אולי ככה היא גם הצליחה לגדל 52 ילדי אומנה. עם תפילה.


בכל שנה הוא מוצא סיפור מרגש אחר לספר כאן. זה מה שאמר  יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בפתיחת חידון התנ"ך:

"אני מסתכל עליכם, המתמודדים. אתם מארצות הברית, פנמה, מקסיקו, בלרוס, דרום אפריקה... אני מסתכל עליכם ועוד מעט יעלו פה מתרגמים לתרגם את השאלות, כי אפילו שפה משותפת לא קיימת אצלכם במלוא מובן המילה. אז על איזו אחדות אתם מדברים? מה מאחד ביניכם? 
"הייתי פעם אסיר ציון. חייתי במדינה שברוך השם איננה קיימת עוד, ברית המועצות. לימדתי עברית ויהדות. לא היה לי ידע כמו שלכם, אבל קצת ידעתי, וזה הספיק כדי ללמד במחתרת יהודים אחרים. זה לא נגמר טוב. שמו אותי בבית סוהר ואחר כך במחנה כפייה. הייתי מנותק לחלוטין. אתה לא יודע כלום ממה שקורה מחוץ, מעבר לגדר התיל, בקצה בעולם בסיביר. יום אחד חזרנו מעבודות פרך ביער. אחרי 11 שעות בקור, ביער, אני חוצה עם שורה של אסירים את המחנה, ואז קורא לי קצין שהיה אחראי על משמעת האסירים, אחד שלא היה כדאי להתעסק איתו. ניגשתי אליו והוא אמר: 'רק שתדע, הכספת בחדר שלי מלאה במכתבים בשבילך מכל העולם'. ואז הוא חייך כזה חיוך סאדיסטי ואמר: 'על פי החוק אסור לך לקבל מכתבים מחוץ לארץ ואתה לא תראה אף מכתב'. לא היה מאושר ממני באותו רגע. הוא לא ידע, אבל בזכותו פתאום נודע לי שיהודים מכל רחבי העולם כותבים לי מכתבים. הוא צדק, הסאדיסט הזה. אני בחיים לא ראיתי אף מכתב, אבל אני פגשתי אחר כך הרבה אנשים שאמרו לי: 'כתבנו לך מכתבים'. אנשים מכל מיני מדינות, כולל מן המדינות שאתם הגעתם מהן. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, עקרות בית ופרופסורים, רבנים וכאלה שלא יודעים א'-ב'. אנשים שונים לגמרי שלא הייתה ביניהם שום אחידות, אבל הייתה ביניהם אחדות אמיתית. הם ידעו שיש איזה יהודי שהם לא הכירו אף פעם, ואולי גם לא יכירו, אבל צריך להיאבק למען שחרורו. 

"אנחנו לא צריכים אחידות מזויפת, אלא אחדות אמיתית, ולכם כבר יש אותה - אחדות סביב המכנה המשותף הכי אמיתי שיש לנו: ספר הספרים, התנ"ך. יהיה פה היום מנצח אמיתי שנכריז עליו, אבל זה לא חשוב. כולכם כבר ניצחתם, כי הגעתם לגמר. אני מבקש: תפיצו את המכנה המשותף האמיתי הזה שלנו הלאה, סביב ספר הספרים. אם נדע את זה ונפנים את זה – נגיע לאחדות אמיתית". 

מתוך דף הפייסבוק https://www.facebook.com/SivanRahavNews/

11/5/2019

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.
 

תגובה למאמר:

  • (כתובת האימייל לא תוצג.)


  • 2000
שלח תגובה
stub