רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

הבאתו של זכריה באומל לקבר ישראל

ג׳ בניסן ה׳תשע״ט ג׳ בניסן ה׳תשע״ט 08/04/2019 | מאת הרב בנימין בלך

האומה כולה חשה שמחה מהולה באבל..

ישראל קיימה את הבטחתה.

החיילים הנלחמים למען הישרדותה של מדינת ישראל יודעים שישנה ברית שלא ניתנת להפרה: לא משאירים חיילים בשטח, ואם אין ברירה, לעולם לא נשכח ולא נפקיר את גופות חיילינו. וכך קרה בשבוע שעבר. אחרי 37 שנים ארוכות הובאה לבסוף גופתו של רב-סמל זכריה באומל הביתה למקום מנוחתה האחרון. ממשלת ישראל הקדישה קרוב לארבעה עשורים לאיתור שרידיו של באומל בסוריה והשקיעה מאמצים דיפלומטיים בלתי פוסקים כדי לאחד מחדש את אחד מגיבוריה עם האדמה שעבורה שילם בחייו.

אסנת הברמן, אחותו, בהספד שנשאה לזכרו של אחיה, אמרה, "כל התפילות שהתפללנו במשך 37 שנה התכנסו למקום הזה, והנה אנחנו פה. חשבתי - מה אעשה במקום הזה? אפילו לחבק אי אפשר. אז חשבתי לפנות לאדמה ולבקש ממנה לחבק אותך. ואחר כך הבנתי שאני לא צריכה לבקש. האדמה מחבקת חזק חזק. ולמה? כיוון שיש אהבה מוחלטת בין הבן שמסר את הכל בשביל האדמה, ועם האדמה עצמה. אתם ביחד עכשיו".

מבין שני הוריו ילידי ארה"ב, רק אמו, המתגוררת בירושלים, שרדה כדי להיות עדה לרגע הזה. אביו נפטר לפני 10 שנים. אולם עם ישראל הגיב כמו משפחה. כל ישראל חשו את המשמעות העמוקה של האירוע הזה, הממחיש את לב ליבה של האמונה היהודית ושל העם היהודי. ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו הגדיר זאת בתמציתיות: "החזרת בנינו הביתה נוגעת בחלק העמוק ביותר של הזהות שלנו כיהודים וכישראלים. בשם ערכים אלו, ומתוך אהבה לישראל, יצא זכריה למלחמה".

הוא היה רק חייל אחד. אולם עמוק בנפשו של כל יהודי קיים הפתגם התלמודי לפיו "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו". א-לוהים ברא את האדם יחידי כדי ללמד אותנו את חשיבותו של כל אחד ואחד מבני האדם על כדור הארץ. עם זאת, אין הכוונה רק מבחינה מספרית. אי אפשר להתייחס ליהודים כאל מספר. רק אלו שרצו להשמידנו לא היו מוכנים להעניק לנו את הערך והקדושה של זהות אישית ובחרו במקום זאת להחתים אותנו במספרים מקועקעים.

זכריה לא היה חייל אחד, הוא היה כולנו. הוא היה כל הילדים שלנו. הוא היה העם שלנו, בזעיר אנפין.

מדינה שלמה בכתה בקבורת שרידיו של זכריה באומל – והוקירה תודה. זכריה לא היה חייל אחד, הוא היה הבן של כולנו. הוא היה אנחנו. הוא היה העם שלנו, בזעיר אנפין. הוא היה הצעירים שלנו, שנגזלה מהם השמחה של גיל העמידה, הצעירים שנידונו למוות בטרם עת כתוצאה מהשנאה חסרת ההיגיון של אויבינו. לא יכולנו למנוע את מותו הטרגי. אך לכל הפחות אנו יכולים לבסוף להעניק לו מנוחת עולמים במולדתו, בקרב האנשים שלמענם מסר את נפשו.

 עבור אלה שעדיין אינם מבינים מדוע זה כל כך חשוב, מדוע דאגה זו למתים מייצגת ערך יהודי מהותי בעל חשיבות גדולה, יש להבהיר נקודה זו.

ישנה הלכה ראויה לציון ביחס למקרה הידוע בשם מת מצווה. מת מצווה הוא מצב שבו נמצאת גופה נטושה בשדה, ללא קרובי משפחה ידועים שיבצעו את הקבורה. בדרך כלל, התורה מעבירה את המחויבות המשפחתית לכל יהודי אחר. יתרה מכך, גם אם אדם משתייך למשפחת הכהנים, אשר בדרך כלל נאסר עליהם להיות במגע כלשהוא עם המת, במקרה כזה האדם מחויב להתעלם מאיסור זה. כבוד המת מקבל עדיפות עליונה. תארו לעצמכם, ממשיך התלמוד, שזהו החוק גם עבור הכהן הגדול. וכן, גם אם הכהן הגדול היה בדרכו לערוך טקס בבית המקדש וגם אם הדבר התרחש ביום הקדוש ביותר בשנה – יום כיפור – כבוד לגופת המת מקבל חשיבות עליונה!

מדוע אנו מעניקים כזו חשיבות למיכל הגופני של הנשמה? הנשמה והגוף היו בלתי נפרדים במהלך החיים. הם שומרים על קשר עמוק גם לאחר פטירת האדם. אנו עולים לקברי אהובינו כדי להתפלל לבורא עולם. שם אנו זוכרים אותם בצורה הטובה ביותר. ושם נשמתם מרחפת, שם היא מודעת בצורה החזקה ביותר לחיבור שלה עם הגוף ועם חברים ובני משפחה.

מוזר שאפילו אלו שאינם בטוחים בקיומה של הנשמה או אפילו מכחישים את קיום הנשמה לאחר המוות, נמשכים איכשהו למקום הקבורה של אהוביהם. גם אתאיסטים שותפים לצורך רב העוצמה להשיב את גופותיהם של חיילים שנהרגו בקרב. זוהי אמת אוניברסאלית אינטואיטיבית. איננו מעיזים לנטוש את אלו שאנו אוהבים כל כך בחיינו, בכך שלא נכבד את שרידיהם. בדרך מיסטית כלשהי, הנשמה והגוף הם בלתי נפרדים, גם לאחר המוות.

במקרה של זכריה באומל זכינו לתזכורת מדהימה לאמת זו. עם היוודע על מותו של בן משפחה, מצווה ההלכה היהודית על מצוות קריעה – קריעת הבגד. הסבר מרתק ניתן לכך – בגד קרוע מסמל את משמעותו של המוות. אנו לובשים בגדים כדי לכסות את עצמנו. עם זאת, הבגדים אינם המהות שלנו; הם כיסוי חיצוני לאני האמיתי שלנו. היחס בין הבגדים לבין הגוף שלנו דומה ליחס שבין הגוף שלנו לנשמתנו. אם הבגדים שלנו נקרעים, אנו עדיין נותרים שלמים. באותו אופן, המוות הוא פשוט קריעה של הגוף החיצוני; הנשמה, שהיא החלק הא-לוהי שבתוכנו, היא נצחית ונותרת ללא פגע מבחינה רוחנית לעולמי עד.

המצווה המתמשכת המסמלת אמת זו היא ציצית, קבוצת הפתילים הנקשרת לכל בגד בן ארבע פינות. היא מלמדת אותנו שהביגוד הגופני שלנו קדוש וכי הוא ביתה של הנשמה.

גופתו של זכריה באומל חזרה הביתה. עמה, באופן בלתי צפוי ובלתי מוסבר, חזרה גם הציצית שלו! 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן