ברגע הראשון לא האמנתי, למרות שהיה כתוב למעלה "דובר צה"ל מודיע". אנחנו רגילים לפקפק היום בכל אינפורמציה, בטח בחדשה כזו, שהיא בלתי נתפסת.

ואז מגיעה ההבנה שזה נכון, שזכריה באומל, נעדר קרב סולטן יעקב, יובא לקבר ישראל, הערב בהר הרצל. ואחותו אסנת, שתלך הערב להלוויית אחיה, אמרה פתאום במפגש עם ראש הממשלה: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". כי זו טרגדיה, אבל עכשיו לפחות יש בה וודאות. חכמינו ז"ל כבר קבעו: אין שמחה כהתרת ספקות
זכריה באומל יצא לקרב לפני 37 שנים. אנשים בגילי נולדו וגדלו לתוך הידיעה שהוא נעדר והנה, הוא כבר לא. ואז מגיעה המחשבה על אביו יונה, שהפך כל אבן וניסה כל דרך, אבל נפטר כשסימן שאלה בליבו. ואיך מרגישות ביום הזה משפחות פלדמן וכץ, הלוחמים שעדיין נעדרים מאז הקרב ההוא, ואיך חשות משפחות גולדין ושאול.
ואז אחד החברים שלו מישיבת ההסדר מתראיין, והם כולם אבות לילדים וסבים לנכדים. והוא מספר שמדי יום כשהוא אומר את ברכת "מתיר אסורים" הוא משתדל לחשוב עליו, על חברו לספסל הלימודים. העולה הצעיר מאמריקה, חובב הכדורסל, הלמדן, החברותי – אותו לא ראה מאז שיצא ללבנון בשנת 82'. "המאמצים כל השנים לא היו למען המתים, אלא למען החיים", הוא אמר. "למען המסר היהודי העמוק של רעות, ערבות הדדית, זיכרון".
ואז סיפר ראש הממשלה שהציצית שלו נמצאה ליד שרידי גופתו. והרי הציצית משמעותה זיכרון: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ – וּזְכַרְתֶּם. 37 שנים, עם שלם לא הפסיק לזכור את זכריה

(בתמונה: יונה ז"ל ומרים, הוריו של זכריה, עם תמונתו)

מתוך https://www.facebook.com/SivanRahavNews/