הייתי שמחה לדעת אם יש מישהו בישראל, אדם אחד, שמחכה לקרוא את החומר בפרשות נתניהו. שממתין להכרעת בית המשפט. שטרם גיבש דעה מנומקת וסדורה. אדם אחד בלבד שלא יודע מראש שמדובר בעלילה, ברדיפה, בחקירה מוטה ואינטרסנטית שמטרתה לרצות את השמאל והתקשורת ולהפיל ראש ממשלה מכהן, או אדם אחד בלבד שלא יודע היטב שנתניהו ורעייתו עבריינים מושחתים כבר שנים, וסוף סוף מערכת המשפט האיטית עושה קצת צדק ומאשימה אותו? 

והרי סקופ: אביחי מנדלבליט אינו המשיח. שי 

ניצן אינו משה רבנו. קצת נמאס לשמוע כל הזמן על שיקול הדעת הבלתי מוטה שלהם, על היכולת המוחלטת שלהם להתעלם מלחצים ומתזמונים. אנחנו לא עושים הנחות לחברי כנסת, לשרים, למפקדים בצה"ל, לאף אחד, אז למה כשזה מגיע אליהם אנחנו מציירים אותם כמלאכים טהורים? מי בכלל מסוגל להתעלם ממכבשי לחצים? מי לא קורא קצת טוקבקים על עצמו ונעלב, מי לא רוצה לענות ולהוכיח את צדקתו מול כל המערכת הפוליטית שעוסקת בו, מימין ומשמאל? ברור שהם אמורים להיות עניינים ואובייקטיביים. אמורים. יש להניח, בפועל, שגם הם בני אדם.

שמעתם על כתב האישום הדרמטי שהוגש השבוע? לא זה שחשבתם. את כתב האישום נגד מנהלי מכינת "בני ציון".

צריך להכניס לחומר הלימוד בבתי הספר. הלוואי שהיינו עוסקים ודשים בפרטיו כמו באישומי נתניהו. קראתי שוב ושוב את הסעיפים המתסכלים, על כל נורות האזהרה שהאירו באור אדום מהבהב: עוד מדריכה שתהתה והעלתה שאלות, עוד מידע קונקרטי שהובא לידיעתם על מזג האוויר, עוד אינפורמציה על טיולים שבוטלו במסלול הזה. סעיפי האישום הרשמיים הם הריגה בקלות דעת וחבלה חמורה, אבל זהו כתב אישום נגד כל תרבות הסמוך וה"יהיה בסדר" והפרטאץ'. מה שהיה אולי חינני בשנות קום המדינה הוא היום לא מערכון של אפרים קישון, אלא טרגדיה. עשרה צעירים שילמו בחייהם

אז נכון, לא צריך להשתמש בתמונה של קברים בתעמולת בחירות. אבל צריך לשים תמונה של קברים לנגד עיניהם של בעלי תפקידים כאלה.

                                   *                          *                       *

ברוכים הבאים לפינתנו "הקשקוש היומי", הפורמט החדש של ישראל מעכשיו ועד לבחירות. ואלה הם הכללים: בכל יום מחדש יש למצוא גימיק, התבטאות, מודעה או סרטון חסרי משמעות מעשית. חשוב שהדברים יהיו בעלי ערך הצהרתי בלבד, ללא כל קשר חלילה לחיים האמיתיים. רצוי שהדברים יאתגרו את הקונצנזוס המדומיין של מדינת ישראל, וימתחו מעט את גבולות השיח לכיוון השמאל או הימין, הדתיים או החילונים, היהודים או הערבים. הדברים צריכים להילכד אחרי שהופיעו בתקשורת או ברשתות החברתיות, וגם אם מדובר בחצי משפט או בפריים של שבריר שנייה - יש להציג אותם כמשנת חיים מגובשת. ככל שהמיקום המקורי נידח יותר (פוסט בפייסבוק שזכה ללייקים ספורים, מודעה שהופצה בווטסאפ ולא נתלתה מעולם בשום מקום) כך תגבר המוטיבציה של המשתתפים להדהד ולשתף, להגיב ולפרסם. גם אם האלמנט הוא פוגעני, למשל כלפי משפחות שכולות, יש להתעלם מעובדה זו ולהפיץ אותו כמה שיותר, למרות שהדבר מגביר את הפגיעה. במהלך המשחק יש להתעלם מכל עניין אחר על סדר היום - מדיני, ביטחוני, כלכלי - ללא כל הסחת דעת.

לאף אזרח בישראל אין פטור מפרסום פוסט עם דעתו המלומדת וכן פוסט תגובה על תגובות של אחרים. ככל שהדובר מביע עמדה שנויה יותר במחלוקת, יש להעניק לו יותר צומי. יש להתעלם כליל מהמונח חופש הביטוי (שכולל גם את חופש הקשקוש).

כלל חשוב אחרון: אין להרפות ולנוח, ואין להסתפק בכל הבהרה או התנצלות. מותר לעבור הלאה רק כאשר קשקוש חדש מופיע.

(הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות")