ביום ראשון השבוע, חל יום השואה הבינלאומי, הלוא הוא גם יום השחרור של אושוויץ. אני עוקבת אחרי אושוויץ בפייסבוק. משפט מוזר. אם היה פייסבוק בזמן אושוויץ, אולי ההיסטוריה הייתה אחרת. היום יש לאתר ההנצחה המפורסם כרבע מיליון עוקבים, וביום ראשון השבוע הם פירסמו עבורנו תזכורת מרתקת: היום מלאו 77 שנים לוועידת ואנזה. ב־20 בינואר 1942 ,בווילה ואנזה שבברלין, התקיימה ישיבה מקצועית על מה שנקרא "הפתרון הסופי לשאלה היהודית". גם הפרוטוקולים של הוועידה הועלו לרשת החברתית, ונתון אחד שם תפס את תשומת ליבי.

אבל קודם נלך עוד יותר אחורה: פרשת השבוע שעבר היתה פרשת יתרו. מקבלים בה את התורה בהר סיני. אומה שלמה מתייצבת שם אחרי יציאת מצרים, ושומעת לראשונה את מה שהפך לדי־אן־איי שלה, לדופק הפנימי שפועם בה: אנוכי ה' אלוקיך. לא תרצח. כבד את אביך ואת אמך. לא תנאף. זכור את יום השבת. לא תעשה לך פסל וכל תמונה. האתוס הזה הפך אותנו לעם, ואותו אנחנו נושאים איתנו מאז באשר נלך, בכל הגלויות. נשאנו אותו גם לאדמת אירופה.

בחזרה לברלין: לקראת הוועידה ערך אדולף אייכמן רשימה של מספרי כל היהודים. לא רק בגרמניה. הוא ספר את יהודי פולין (2.2 מיליון) ואוקראינה (9.2 מיליון) וגם ספרד (6,000) וטורקיה (55,600 ) ועוד־ועוד. בסך הכל מנה אייכמן 11 מיליון יהודים, במדינות תחת השלטון הנאצי ובמדינות יריבות. הוא סיפר למשתתפים שעל בסיס אישור קודם של היטלר, יש להתחיל מיד בגירוש של כולם למזרח אירופה, לעבודות כפייה שבהן, יש לקוות, רובם ימותו. הוא גם רמז שאסור להשאיר בחיים את הנותרים, כי הם יהוו גרעין להתחדשות העם הזה. מכונת ההשמדה החלה לפעול.

אבל המספר שתפס את תשומת ליבי הוא המספר הקטן ביותר. מספר היהודים באלבניה. 200 יהודים בלבד. למה אייכמן הוטרד מקיומה של קהילה קטנטנה כזאת באלבניה הרחוקה? למה קיומם לא נתן לו מנוח? מה נצרב בנו שם, במעמד הר סיני, שכל כך הפריע לו?

ובתמונת ראי צריך לשאול: מה זה אומר עלינו? מה אנחנו מסמלים, והאם זה מחייב אותנו? ומול האובססיה הזולהשמיד כל יהודי, עד האחרון שבהם, מה רמת האכפתיות והקשר שלנו לכל יהודי רחוק?

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".