נתחיל בברזיל. קטעי הווידיאו המרגשים שרצו כאן מהביקור של נתניהו הם חתיכת תזכורת מי אנחנו ומה אנחנו אמורים להיות לעולם. מקור גאווה, השראה, התרגשות. הביקור המדיני המרשים הוא לא רק פרסונלי. נתניהו מייצג שם את הרעיון היהודי־ציוני כולו. אנשים לא צעקו "ביבי" אלא "ישראל". הרי אפילו עם משלחת העיתונאים מישראל עשו שם סלפי נלהבים. עצם האזכור של המילים "ירושלים" או "ציון" מעורר במיליונים שם צמרמורת. זה משמח ומחייב גם יחד.

וזה קשור לעוד כותרת שפורסמה השבוע: התייר הארבעה מיליון הגיע לארץ ביום ראשון. אז נכון שנזכור מהשבוע הזה בעיקר את המבוכה בין גבאי ולבני, אבל אם נעשה זום־אאוט, המגמה הזאת בתיירות חשובה פי מיליון. כלומר, פי ארבעה מיליון. שיא של כל הזמנים נשבר השנה, עם עלייה של %13 לעומת השנה הקודמת, ומאות אחוזים לעומת העבר. בשתי מילים: התיירים נוהרים.

גם ברובע היהודי בירושלים התרחשה היסטוריה קטנה: ביום שלישי החלו רשמית העבודות לשיקום בית הכנסת "תפארת ישראל". מדובר בבית הכנסת המרכזי של היישוב הישן שנחנך כבר ב־1872 .המקום היה אבן שואבת לא רק לירושלמים. יהודים מחו"ל נהגו לשלוח כלי כסף וזהב כדי לקשט אותו ולהרגיש שותפים, וגם מי שלא יכול היה לעלות לארץ, קנה שם כיסא באופן סמלי. המקום נהרס ונבזז על ידי הירדנים מיד לאחר כיבוש העיר העתיקה ב־1948 ,ממש כמו שכנו, בית כנסת "החורבה". הכוונה להשמיד ולמחוק דווקא את המקומות האלה הייתה ברורה. את "החורבה" פתחו מחדש לפני כמה שנים והמקום שוקק חיים. עכשיו הגיע התור לתקן גם את העוול הזה, ולהחזיר את "תפארת ישראל" לתפארתו. אגב, במהלך עבודות החפירה שנערכו שם לאחרונה, לקראת השיפוץ, התגלו מגוון ממצאים ארכיאולוגיים, ביניהם משקולת מבית שני שעליה כתוב "קתרוס", שם של כהן גדול שמוזכר בתלמוד.

אבל עוד אירוע דרמטי התרחש השבוע, שלילי מאוד, וגם הוא חשוב יותר מכל שריון או מפלגה חדשה: בג"ץ החליט שהרכב מורחב של 11 שופטים ידון בעתירות שהוגשו נגד חוק הלאום. באופן אישי, התנגדתי לחוק הלאום, אבל אני מתנגדת עוד יותר לאקטיביזם הזה. מנין הסמכות של בג"ץ לדון בחוק יסוד שחוקקה הכנסת? ואם כן, למה צריך יותר מהרכב רגיל של שלושה שופטים? זה תקדים מסוכן. יש שופטים בירושלים, אבל יש גם מחוקקים.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".