אז ברור שכולנו חשבנו השבוע על תושבי הדרום. ברור שהמילים "ערבות הדדית" ו"סולידריות" ו"עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" הן לא קלישאה. אבל הדברים שכתב הלילה בנימין שיינברג, אולי יעזרו לנו להרגיש את צרתם קצת יותר:

"מה שעושה אזעקה אחת. ב-17:30 אני יושב במשרד ב'אינטל' בירושלים, ופתאום סמס: 'אזעקת צבע אדום, חשש לטילים'. צבע אדום? אני גר במעלה חבר, מה קשור צבע אדום? מישהו כנראה התבלבל. אחרי דקה מתברר שאף אחד לא התבלבל. באמת צבע אדום. בתור חבר צוות החירום היישובי אני מתחיל לקבל הודעות משכניםוכולם מוודאים שיודעים איפה כולם נמצאים. במקביל – הודעות ושיחות עם הבית, לוודא שגם אצלי כולם בסדר. אחר כך, בשעה שנשארה לי לעבוד, כבר לא ממש הצלחתי להתרכז
רק אזעקה אחת. רק יום אחד. איך אתם מחזיקים מעמד שם כבר כל כך הרבה שנים? מאיפה הכוח? איך מצליחים לשמור על ריכוז, לעבוד, ללמוד, לחגוג ימי הולדת, ללכת לחוגים, פשוט לחיות? תמיד ידעתי שזה כך, אבל אחרי אזעקה אחת, ביום אחד, אני גם קצת קצת מרגיש. פשוט להעריץ אתכם".

ועוד עדות:

היי קוראים לי שקד, אני בת 17, מקיבוץ נירעם.
אני רוצה לספר לכם מה זה באמת אומר לגור כאן, בחלק הזה של מדינת ישראל. כי על שריפות, קסאמים, בלונים, על כל זה כבר שמעתם, אבל יש כאן גם הרבה מעבר. לגור כאן זה משהו לכל החיים, בלי לבחור בזה. פשוט אי אפשר לשכוח טראומות.
אז אני רוצה שתדעו שיש לי טראומה ממיטות קומתיים, כי בכיתה ג' ליפול מהמיטה באמצע הלילה בגלל שפספסת את הסולם בלחץ מהצבע אדום, זה טראומה.
ולפחד לטפס על עצים, גם העץ שיש לי בחצר, כי ליפול ממנו ולקבל מכה שלא מאפשרת לך לרוץ למקלט אחריה, זה טראומה.
לא להיות מסוגלת לשמוע כריזות, הזזות של כיסא, מטוסים קרובים, מגפונים, מכוניות שמניעות או כל דבר פתאומי ורועש, גם זה טראומה.
לראות את אבא שלי, יוצא כמעט כל יום בשמונת החודשים האחרונים לכבות שריפות ואז גם לראות אותו חוזר הביתה מריח מעשן, ולראות בעיניים שלו עוד שדה שנשרף, ועוד חיה מפוייחת בשטח, כן, גם זה טראומה.
ללכת לישון בממ"ד על מזרון זה טראומה.
לרוץ בספרינט שלא ידעת שקיים בך, טראומה.
לראות את סבא וסבתא מתקשים להגיע לממ"ד בזמן, להתפלל שהם יספיקו ושלא יקרה כלום, זה טראומה.
לשמוע את כיפת ברזל מתפוצצת לך מעל הבית ברעש מטורף, פיצוץ אחרי פיצוץ, זה טראומה.
לראות את הכלב שלי, שאיתי כמעט כל החיים, משתגע בטירוף מרעש של רעמים כי בשבילו כל רעש הוא קסאם, זה טראומה.
לקום באמצע הלילה, מוכנה לקפוץ מהמיטה ולרוץ ואז להבין שבסך הכל חורף, ואז להישאר ערה שעות במיטה כי עם דפיקות לב כאלה, אי אפשר להירדם, זה טראומה.
בצוק איתן, אחרי שלא הייתי בבית במשך שבועיים, עוברת ממקום למקום בלי לדעת מה קורה שם, בעוטף, בבית... נשברתי. נשברתי ורציתי הביתה לא משנה מה. הייתי על סף בכי, לקחתי אוטובוס הביתה, העיקר להיות שם, עם אבא שנשאר לשמור על הבית. היה מסוכן שם, בעוטף, בבית, אז שוב נסעתי, ובבוקר אבא התקשר. מחבלים יצאו ממנהרה כמה מאות מטרים מהקיבוץ. גם זו תמיד תישאר טראומה.
אלה החיים שלי ושל כל מי שחי בעוטף. מלאים בטראומות, בחרדות, בפחדים. אני יודעת שמגיע לנו שהמצב ייראה אחרת".

מתוך דף הפייסבוק https://www.facebook.com/SivanRahavNews/