קיבלתי בחודש האחרון יותר מעשרה מכתבים כאלה. נכדים שסבא וסבתא שלהם נפטרו, והם מרגישים שהסיפור שלהם הוא לא רק אישי. שמאחורי האבל הפרטי מסתתר משהו גדול יותר. כי מי שהלך לעולמו בגיל 80־90 בימים אלה, חי לאורך המאה המסעירה ביותר שלנו, וחווה על בשרו את החורבן ואת הבניין. לא מדווחים על כך בראש הכותרות, אבל אולי צריך לאסוף ולפרסם את הסיפורים של דור הנפילים הזה.

אז הנה מה שכתב לי השבוע דותן לוי: "סבתא לאה הלכהבשבת האחרונה לעולמה, בגיל 96 .היא נולדה ב־1922 בעיר לייפציג בגרמניה, בקהילה תוססת של כ־10,000 יהודים.

בגיל 15 כבר יצאה להכשרה לקראת העלייה לארץ. היא עזבה מאחור את ההורים, שתי אחיות ואח. המטרה הייתה ללמוד חקלאות, כי רק מי שעבר הכשרה מקצועית כזו, יכול היה לבקש סרטיפיקט לכניסה לארץ.

"בליל הבדולח, 9 בנובמבר 1938 ,פשטו פורעים גרמנים על החווה בה התקיימה ההכשרה, הפכו את המקום באלימות, ואיימו כי כל צעיר יהודי שיימצא במקום למחרת – ייתלה הפוך על אחד העצים. כולם נמלטו. סבתא וחברתה שבו ללייפציג לשבת. כשהגיעה חזרה הביתה, גילתה את דגל הרייך פרוס על הבניין מלמעלה ועד למטה. איש כבר לא היה שם. לימים גילתה כי אמה, אחותה ואחיה גורשו למחנה הסגר, משם ברחו לעיירה באבוב ושם נרצחו עם כל תושביה היהודים של באבוב בראש חודש אלול של שנת 1942 . "סבתא מלאת התושייה מכרה את תכולת הבית לגוי מקומי, ונשארה לישון אצל חברה. היא התגלגלה אל רכבת הילדים, ה'קינדר טרנספורט' המפורסמת, שיצאה להולנד, ומיד חיפשה מסגרת חדשה להכשרה לקראת עלייה. אחרי תלאות רבות, בשנת 1939 היא עלתה לארץ דרך ביירות, ומשם ברכבת לחיפה, דרך התחנה בראש הנקרה. החלום התגשם. קק"ל השיגה אז אדמות ליד עזה, וסבתא, יחד עם סבא שלמה, יצאו להקים יישוב יהודי חדש בשממה. הקיבוץ החדש נקרא בארות יצחק, על שם הרב יצחק ניסנבוים, שנרצח באותה תקופה בגטו ורשה.

"סבתא הייתה התופרת של הקיבוץ, ועכשיו מגיעים ל'שבעה' ילדים ומבוגרים שזוכרים את כל הבגדים שהכינה להם. היא למדה תורה, הייתה מעורבת מאוד בחיי הנכדים והנינים (27 נינים!) וגם צופה מושבעת של מכבי תל־אביב... היא נפטרה צלולה וחיונית, ובאופן סמלי - עצמה את עיניה בשבוע שבו בארץ ובעולם מציינים 80שנה לליל הבדולח".

קטע מתוך הטור ב"ידיעות אחרונות".