עבר עלינו שבוע מטלטל. הוא התחיל ברצח שני הישראלים זיו חג'בי וקים יחזקאל־לבנגרונד, תזכורת כמה שברירי הדו־קיום. הוא המשיך בשריפה שגרמה למותם של שני ילדים בביתר־עילית, תזכורת כמה שברירי הקיום עצמו.

ואז הגיע המייל הבא מאפרת פולק. לפעמים מבט אל ההיסטוריה יכול להעניק פרופורציות ויציבות. וכך היא כתבה:

"שלום, סיון, סבתא היקרה והאהובה שלי נפטרה בשבת.

היא הייתה לא רק סבתא אלא סמל. סבתא רחל גולדברגר לבית שטיינברכר נלקחה בגיל 17 מהעיירה אנטש בהונגריה למחנה אושוויץ. כבר בכניסה עברה סלקציה של ד"ר מנגלה. כשניסתה להבין מה עלה בגורל שאר המשפחה, מישהי הצביעה על עשן הארובות במחנה...

סבתא הבינה. היא עבדה קשה בתנאים נוראים, קיבלה מספר, ובתשעה באב אפילו הצליחה לצום תוך כדי עבודה באושוויץ. אחרי כל תלאות המלחמה הארוכות היא פגשה את סבא, ניצול ברגן בלזן, והתחתנה איתו בגיל 22 .הם עלו ארצה באונייה 'ירושלים'. למעשה סבתא נותרה לבדה בעולם, מתוך משפחה ענפה. מתוך מעברת באר־שבע שאליה נשלחה היא בנתה משפחה.

רבים הכירו אותה כמבשלת במטבחי בתי הספר של באר־שבע, וגם כספרנית בספרייה העירונית בעיר. היא עברה לשכונה ד' ושם הייתה ממקימי בית הכנסת 'קדושי אושוויץ'. אפשר להבין משמו של בית הכנסת את מהותו. בשנות ה־50 ,כשעוד לא דיברו על הזוועות, כשהישראלים זילזלו וחשבו שכל היהודים באירופה הלכו כ'צאן לטבח', השורדים החליטו לבטא כך את כאבם ולהנציח את יקיריהם. זה גם היה מקום שבו יכלו להתרפק על הבית שאבד, לשמר את נוסח התפילה שגדלו עליו, לדבר יחד יידיש והונגרית ולאכול ולשיר כמו שם. סבתא הגיעה ראשונה בכל שבת, פתחה את עזרת הנשים וחיה בכל שבוע מחדש את הפרשה שקראו בתורה. בשבת האחרונה, שבת בראשית שבה מתחילים מחדש את התורה, היא הלכה לעולמה. המתפללת האחרונה שנותרה מדור מייסדי בית הכנסת נפטרה בגיל 93 ,בצלילות דעת עד הרגע האחרון, וזכתה להכיר את כל 19 הנינים שלה. נדמה לי שזה לא רק סיפור פרטי־משפחתי שלנו".