המקום: מושב 'אבני איתן' שברמת הגולן. בדרך למפל השחור ב'נחל אל על'.

הזמן: אתמול בשעה 11:00 בבוקר.

אבנים. ירידות. ופתאום אנחנו קולטים בן אדם חרדי עם חולצה לבנה ושני קביים, נאבק ומנסה לרדת לכיוון המפל.

"תגיד לי" אמרתי לקרוב משפחה שלי כשראיתי אותו לראשונה: "הבן אדם השתגע לגמרי? מה נסגר אתו?"

 "אחי", אני ממשיך לא להבין את הסיטואציה ההזויה הזו: "זה ייגמר במסוק של 669, הם השתגעו לגמרי". אנחנו ממשיכים לעקוב אחריו חצי בסקרנות חצי בדאגה מפני הבאות. צעד אחד לא במקום והוא מתרסק על האבנים.

אבל הוא ממשיך בשלו. בנחישות. בעקשנות. מזיע. עוד צעד. ועוד אחד. רואים שהמאמץ קשה לו. נח רגע. מסדיר נשימה. ואז ממשיך שוב.

לא רואה בעיניים. שני החברים שלידו ממשיכים לתמוך בו. הוא הצליח והגיע למטה. אלוהים- איך אדם, שגם במישור ההליכה נראית עבורו כדבר מורכב כל כך, הצליח הרגע מול העיניים המשתאות שלנו לנפץ את תקרת הזכוכית שהדמיונות והסטיגמות שלנו יצרו עבורו.

למטה תפסנו לשיחה את החברים שלו. מסתבר שמדובר בבחורים מהזרם החסידי 'בויאן'. הם אמרו לנו שכבר מילדות הוא צריך קביים ואמא שלו אף פעם לא הסכימה לעשות לו הנחות: "אפילו לבית הספר שלו הוא נסע באוטובוס עם מזוודות. לבד."

הסתכלתי על השמיים הכחולים ובאותו רגע משום מה לא יכולתי שלא לחשוב על המשפט של רבי מנחם מנדל מקוצק:

"האדם נולד להרים את השמיים".

ורק אחרי שהמשכנו הלאה, חשבתי לעצמי:

כמה הייתי שמח להביא את הבחור מעורר ההשראה הזה לשיעור הראשון של הכיתה שלי: בלי רעש, בלי צלצולים, בלי צבע מאכל ויחסי צבור.

פשוט בן אדם שבמבט ראשון נראה כל כך רגיל אבל בתוך כמה צעדים הופך למופע מרהיב של אמונה עצמית ונחישות. אם הוא יכול, כנראה שגם אתם, תלמידים יקרים שלי יכולים!

טוב, אולי ניפגש בעוד איזה מסלול או מפל בצפון לפני החזרה ללימודים, ואאזור אומץ לבקש ממנו טובה קטנה בראשון לספטמבר.