בתור סורי ומוסלמי, מאז ומתמיד רחשתי חיבה למדינת ישראל. כאיש עסקים התומך במערכת שלטון של כלכלה חופשית, ישראל מייצגת בעיניי הצלחה כלכלית מדהימה בלב הרבה כישלונות ערביים. אני לא אומד הישגים במונחים של מסחר או דולרים שנכנסים או יוצאים (ערב הסעודית מצטיינת בזה), אלא במונחים של כוחות מדעיים שבסופו של דבר יוצרים את מנוע ההצלחה הכלכלי.

בעוד שערבים רבים רואים את ישראל כנטע זר ומציק, אני רואה אותה כברכה. כדאי שאתן דוגמא למה אני מתכוון.

אחרי האסון בורג'יניה טק, שבמהלכו רצח סטודנט באוניברסיטה 32 תלמידים ומרצים והתאבד בירייה, שמענו שחברים שלנו איבדו שם בת. עשרה ימים אחר כך, ביקרנו אותם עם ידידים אחרים. התעוררה שיחה בנושא האסון, ואחד מחבריי הטובים ביותר, אותו אני מכבד מאוד, התקומם על סיפור ששמע - כיצד הצליח השגריר הישראלי באמצעות קשריו בוושינגטון, להביא לקבורה מהירה מסיבות דתיות, את גופתו של הפרופסור היהודי ליביו ליברסקו שהקריב את חייו להצלת תלמידיו, עוד בטרם הייתה לאי מי אפשרות גישה אל יקיריו המנוחים. הוא התלהט נגד השגריר, יותר מאשר כלפי חוסר נכונותן של הרשויות לשלוח בו זמנית את גופותיהם של המוסלמים שמתו, בייחוד את גופתו של הסטודנט המצרי ווליד שעלאן. שאלתי אותו: "האם השגריר המצרי התקשר לבקש שיעבירו את גופתו של ואליד בהקדם למשפחתו, בהתאם למסורת הדתית שלנו?" הוא לא ידע מה התשובה לשאלה הזאת, אבל בכל זאת המשיך להתלהם נגד השגריר הישראלי. כאילו שהשגרירות הישראלית עשתה מה שעשתה, רק כדי להכעיס אותו או כל ערבי אחר. מבחינתי, זה רק חיזק את ההערצה שלי למדינה שמכבדת את בניה.

לאחר מספר ויכוחים נוקבים, כמעט כולם הסכימו שלערבים אין שום כבוד לבני עמם (בעיקר בגלל העדר נשיאה באחריות) ושהערבים חייבים להעצים את עצמם על ידי בחינה של איך, ולא למה, הישראלים משיגים תוצאות.

הדמוקרטיה הישראלית והשגשוג הכלכלי נחוצים בקרבנו, מתוך תקווה שנוכל ללמוד העצמה אישית מהי. לא קשה לדמיין כיצד צעירי עמנו מעצימים את עצמם כשהם צופים בדמוקרטיה הישראלית במערכות הטלוויזיה שלהם, אבל קשה לדמיין כיצד יוכלו ליישם את שלמדו, כל עוד הם חיים תחת מערכת ממשל רודנית. לכן, שולחים הערבים את בניהם הצעירים למות כמחבלים מתאבדים, במקום לטפח אותם לגדול ולהפוך לאזרחי העולם, כך שיום אחד יוכלו להשתמש בקשריהם כדי לעזור לבני עמם - כמו שעשה שגריר ישראל בוושינגטון עבור משפחת ליברסקו. כיצד יוכלו לטפח אותם בסביבה שאינה נותנת תקווה לעתידם?

ישראל, בתוך 60 שנה, בנתה כלכלה גדולה פי 10 משל סוריה, עם אוכלוסיה קטנה בהרבה

ישראל, בתוך 60 שנה, בנתה כלכלה גדולה פי 10 מזו משל סוריה, עם אוכלוסיה קטנה בהרבה. איך אפשר להסביר את העובדה הזאת? פשוט מאוד: בישראל יש דמוקרטיה תוססת. שלא באשמתנו, סוריה סבלה מכיבוש אחר כיבוש, כשהאחרון גדל באופן אורגני מתוכה ומיוצג על ידי משפחת אסאד. אפשר לחשוב שכשמשפחה סורית משתלטת על סוריה, זה פחות מזיק מהכיבוש הצרפתי. האמת היא שזה הרבה יותר גרוע. משפחת אסאד, הלא-כל-כך מתורבתת, משתמשת בטכניקות רודניות קשות ביותר. התוצאה היא שלא רק שהסורים סובלים מהעדר הזדמנויות ומהגבלת חירותם, אלא הם סובלים גם מהיעדר תקווה, מעמד, וגאווה; נוסחא מצוינת ליצירת מחבלים מתאבדים.

כאשר חברת האחזקות האמריקאית, ברקשיר הת'אוי, חשבה להשקיע במזרח התיכון, היא רכשה נתחים בחברות תעשייה ישראליות מצטיינות. אני לא מכיר אף חברת השקעה מערבית שרכשה נתח מחברות ציבוריות ערביות, להוציא מעסקי הסלולר הרווחיים, שלא היו יכולים להתקיים ללא הידע והציוד המערביים. זה לא אומר שזה לא יקרה יום אחד, אבל זה בהחלט לא קורה או יקרה לאף אחת מהמדינות שמקיפות את ישראל בזמן הקרוב (אולי להוציא את ירדן), כל עוד אין בהן העצמה אישית.

אומרים שכשליש מזוכי פרס נובל במדע יהודיים. היחס מדהים - שליש מהזוכים מגיע מציבור של 15 מיליון יהודים ושני השלישים הנותרים ממאגר גדול בהרבה של למעלה משישה מיליארד בני אדם. לערבים (בעיקר מצרים) יש שניים או שלושה פרסי נובל במדעים - בין אם זה בכימיה, בפיזיקה או ברפואה. יש כאן איזה נימוק מדוע ישראל כל כך חשובה לאזור?

הטענה שהוצגה על ידי משטרו של אחמדינג'אד ששואף למחוק את ישראל מהמפה, והחמאס האלים וידידיו שרוצים לזרוק את היהודים לים, מזכירה לי את הסיפור על שני המפעלים שהיו בנויים זה לצד זה. האחד מאוד מצליח שעובדיו היו מקבלים שכר מכובד, והשני מצליח פחות, ועובדיו מקופחים מבחינה כלכלית. מנהל המפעל הפחות מוצלח, השקיע את כל זמנו במאמצים להרוס את המפעל המצליח, במקום לנצל את הזמן כדי ללמוד ולחקות את המפעל המצליח, ולהביא לעובדיו את אותם שגשוג והצלחה. אם חלק מהפלשתינים לא רוצים ללמוד (רבים כן רוצים לחקות את הצלחת המפעל השכן, אבל לא נותנים להם הזדמנות לבטא את דעתם או להגיע לעמדות השפעה), אנחנו הסורים כן רוצים ללמוד ולחקות.

אמר ג'יימס א. בולדווין: "לא כל מה שעומד מולנו אפשר לשנות, אבל אי אפשר לשנות דבר עד שעומדים מולו". בעיניי, כל ויכוח על חלוקת קרקעות מִשני להבאת שגשוג לעמי.

*המאמר המקורי פורסם ב - www.reformsyria.org/blog