שלושה ימים לפני חנוכה צלצל אצלי הנייד, כשעל הקו הייתה תחקירנית באחת מתוכניות הבוקר בערוץ 2 המזמינה אותי להתראיין אצלם בנושא הקשור לחג. מכיוון שמדובר בשעת בוקר מוקדמת שבה בדרך כלל אין לי פגישות, לא בדקתי ביומני והסכמתי להופיע. "מצוין, אז את מופיעה ב8:40" סיכמה התחקירנית.

מאוחר יותר כשהתפניתי לרשום ביומן את מיקום האולפן והשעה, גילתי כי באותו הזמן והשעה יש לי בכל אופן אירוע – מסיבת חנוכה בגן של ביתי בת ה-3.

האינסטינקט הראשון שלי היה להתקשר ולבטל את הראיון בתוכנית, אבל רגע לפני, החלטתי בכל אופן להיוועץ בכמה מחברותי הטובות, "תשלחי את הסבתא במקומך למסיבה" ו"מה את עושה מזה בכלל כזה עניין?" הייתה התשובה הרווחת אצל כולן.

אני, מודעת לחשיבות המסיבה אצל הקטנה המשכתי להתלבט ולהתחבט.

הדילמה הזאת בצורות שונות מופיעה לא אחת בחייה של כל אמא עובדת שלפעמים מנסה מעבר להיותה אמא גם לפתח קריירה.

מסיבה בגן או פגישת עבודה? השלמת שעות עבודה בערב או שהייה בבית כדי להשכיב את הילדים? נסיעה לחו"ל מטעם העבודה או החמצת הזדמנות עסקית לטובת הילדים, עוד זמן עם המשפחה או משמרות ערב בכדי להגדיל את ההכנסה המשפחתית? החיים המודרניים מעמידים כל אמא בפני החלטות קשות, במידה והיא בוחרת בקריירה היא בדרך-כלל נאלצת להקים מערך לוגיסטיקה שלא היה מבייש יחידה צה"לית. הבעל יאסוף מהלימודים הסבתא תכין ארוחת צהריים העוזרת תנקה השכנה תסיע לחוגים והבייביסיטר תמלא "חורים" במהלך היום, על הכל בשלט רחוק ובעזרת הטלפון תנצח הקרייריסטית.

אם היא בוחרת במשפחה היא נתקלת בדרך כלל בחוסר הערכה ולעיתים בתחושה של חוסר מיצוי אישי. תהיה בחירתה אשר תהיה היא תמיד תלווה בטונות של רגשות אשמה ותהיות האם היא באמת עושה את הדבר הנכון לה ולמשפחתה.

השבוע, ל' בשבט יצוין בישראל "יום המשפחה". בעבר נקרא יום זה "יום האם". התאריך נקבע על פי יום הולדתה של הנרייטה סאלד. למרות שמעולם לא ילדה ילדים משלה, הייתה סאלד אם לרבים מהילדים שעלו לארץ במסגרת עליית הנוער. ב-1912 היא ייסדה את ארגון הנשים הציוניות "הדסה" והייתה גם האישה הראשונה שנבחרה לוועד הפועל הציוני.

"יום האם", שבראשיתו הודגשו תפקידי האם כמטפלת בילדים ובמשק הבית, שינה עם הזמן את הגדרתו ל"יום האישה", ולאחר מכן ל"יום המשפחה", כביטוי לשינויים הסוציולוגיים שעברה כביכול המשפחה הישראלית – יותר ויותר אבות המשתתפים היום בגידול הילדים ובעבודות משק-הבית, ואף מגדלים בעצמם ילדים.

אבל לצערי, עם כל הכבוד לקדמה, לשוויון ולחולקת העבודה במשק הבית ובעיקר עם כל הכבוד לפמיניסטיות (בדרך כלל אני בצד שלכן) עדיין לא נולד הגבר שסבל תשעה חודשים של בחילות צרבות והקאות וסיים בשעות של צירים כדי ללדת ילדים, כשהילד חולה המטפלת תזעיק ב-95% מהמקרים את האם ולא את האב, בתור לרופא או בהסעות מבית הספר ולחוגים אני רואה בעיקר אימהות ודילמות כגון האם ללכת למסיבה בגן או לפגישה עסקית מעסיקות לרוב רק נשים.

כך שהשורה התחתונה היא שנשים, לצד עבודתן בחוץ עדיין משמשות ברוב התפקידים המסורתיים, נקרעות במאמץ למלא את כל מעשיהן על הצד הטוב ביותר, ובסוף עוד מכריזים כאן על שוויון.

אז תקראו לזה יום האם או האישה או הנקבה, אבל בבקשה תחזירו לי את היום שלי.

ואיך נפתרה דילמת המסיבה-ראיון?

בעודי אוחזת בשפופרת הטלפון כדי לבטל את הראיון, קיבלתי טלפון בנייד שבישר כי הוא הוקדם. למסיבה הגעתי בדיוק ב-9:00, ולמראה עיניה הנרגשות של בתי, גם אני- פמינסטית-קרייריסטית- סופר-וומן שכמותי נמסתי.

נ.ב

השבוע אמר בני בן התשעה חודשים את מילתו הראשונה. למי שתוהה היא הייתה כמובן – אבא.