אבא היקר,

זה קרוב לשלושים יום שאתה לא איתי, וליבי עדיין מסרב להאמין. נראה שרק לפני מספר שעות הייתי אצלך, עם נועם דב, התינוק החמוד שלנו, הנכד האחרון שנולד לך בחייך, שכל כך שמחת לראות, כפי שתמיד היית שמח לראות כל אחד ואחד מהמשפחה המיוחדת שלך.

לא סיפרת לי, אבא, מה הולך לקרות בשעות הקרובות. לא סיפרת לי שזוהי הנשיקה האחרונה שאוכל לתת לך. היו לנו תוכניות כה רבות ולא האמנתי, לא ידעתי, שאלו השעות האחרונות שלי איתך.

לא ידעתי ולא תיארתי לעצמי שאלו יהיו המילים האחרונות שלך. אמרת "זיסקייט" על הנכד שלך, אמרת לאחותי לשמור על עצמה, ובעיקר אמרת לנו, המשיכו לעשות ולפעול עוד ועוד למען עם ישראל. שום מילה לא אמרת על עצמך. היית מעל ומעבר לדאגה לעצמך, רק דאגת לאחרים.

היה לי כל כך נעים לחלום שאתה תהיה איתי כאן לעולם ועד, אבל פתאום נעלמת לי

היו לי כל כך הרבה דברים לומר לך ועל מה לשוחח איתך, שקיוויתי שזה לא ייגמר לעולם. תמיד חלמתי והתפללתי, רציתי שתמיד תישאר איתי כאן. האם זה היה מציאותי? כלל לא אכפת לי! היה לי כל כך נעים לחלום שאתה תהיה איתי כאן לעולם ועד, אבל פתאום נעלמת לי. פתאום הלכת ואני כה בודד וכואב, אבא.

כשאני נולדתי, היית כבר ראש ישיבה במקום המיוחד הזה, "אש התורה". היית עסוק ועוד יותר מכך היית חשוב, אבל עבורי תמיד היית אבא. האבא הכי טוב בעולם! אין לי מושג איך עשית את זה. אני זוכר בתור ילד קטן כמה עיסוקים רבים היו לך, את הנסיעות המרובות שלך לחו"ל, את היציאה המוקדמת בבוקר לישיבה ואת החזרה המאוחרת בלילה. אבל אף פעם לא הרגשתי שום חסר. להפך! תמיד הרגשתי שאני מקבל ממך הרבה יותר מהסטנדרט, על ידי התורה שלימדת אותי ועל ידי החכמה שהחכמת אותי, וכמובן על ידי האהבה שהרעפת עלי ללא גבול.

אינני יודע איך יכולת תמיד לזכור את כל הפרטים הקטנים ביותר. תמיד זכרת להתקשר בכל ערב שבת כשהיית בחו"ל ולאחל לי שבת שלום ולומר לי דבר תורה, וכמובן להזכיר לי שה' אוהב אותי בכל עת. זכרת גם את כל הדברים שביקשנו ממך לקנות לנו בחו"ל ואף פעם לא שכחת דבר.

אבא, אני גם זוכר את הפעמים הרבות שהיית יוצא באמצע הלילה לטיסה שלך, אבל תמיד היית מעיר אותי לתת ולקבל נשיקה. זה נתן לי הרבה מאוד כוח. לא אתבייש לומר: אפילו עד היום. והיום שאני בעצמי אבא לילדים, אני יכול רק לעמוד ולהשתומם מהיכולת שלך להיות אבא כה מושלם.

לא אשכח, אבא, את הרגע בו לקחת אותי כמה חודשים לפני בר-המצווה שלי לאיש שמייצר תפילין, והזמנת במיוחד עבורי תפילין, וכשהגיע חודש בדיוק לפני בר-המצווה לקחת אותי לכותל להניח אותם בפעם הראשונה. אני יכול עדיין להרגיש את מגע ידך הנעימה קושרת לי את התפילין באותה הפעם. כה שמחת איתי, כאילו אני הבן היחיד שלך.

היית כשהייתי צריך, ומאידך - לקחת צעד אחורה כשהייתי זקוק למרווח

תמיד היית לצידי. היית ולא היית: היית כשהייתי צריך, ומאידך - לקחת צעד אחורה כשהייתי זקוק למרווח. מעולם לא לחצת, אבל תמיד ציפית. הצלחתי הייתה הצלחתך ושמחתי - שמחתך.

אין לי מושג איך יכולת לקחת חופשה מהעבודה הכבירה כל כך שלך, אך אינני זוכר חופש אחד שלא היית איתנו. אלו היו רגעים של גשמיות ורוחניות גם יחד: היכולת שלך ללמד אותנו לשלב את העולם הזה עם העולם הבא הייתה פנומנאלית.

אתה יודע, אבא, תמיד התפלאתי בשבתות איתך. חשבתי שאולי לכל הפחות בשבת תנוח אחרי שבוע קשה של עבודה, אבל התאכזבתי כי לא הייתה תפילה אחת שלא היית מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, ולא היה רגע אחד בכל השבת שלא היה מנוצל עד תום. את קולך הנעים בקידוש, מלכותי, שמימי, אני עדיין יכול לשמוע, וזמירות שבת שהבאת מבית אביך כה יחסרו לי.

וכשסוף סוף אמרת לי: יהודה, אני הולך לנוח, שמחתי מאוד, אבל זה לא היה להרבה זמן. מיד ציווית עלי להעיר אותך בתום חצי שעה. השבת הייתה קדושה עבורך, אפילו מכדי לישון בה. אני בקושי הצלחתי לקום בבוקר, אבל אתה כבר היית בבית כנסת.

אחד הרגעים המיוחדים ביותר שהיו לי בחיי, אבא, היה ברכת הכוהנים: אתה, האבא הגדול והמיוחד, ראש הישיבה ואישיות מכובדת מאוד, פשוט התכופפת אלי ושמת את הטלית שלך על שנינו בכדי שנקבל יחד באהבה את הברכה מאלוקים האוהב אותנו. לימדת אותי לפתוח את הידיים ולפתוח את הלב לברכה שמגיעה מהשמים. לא אשכח את אותם הרגעים לעולם.

למען עם ישראל

לא אשכח את היום בו הלכנו יחד לרופא. הוא הביט על הצילום שלך ולא רצה להגיד עוד מילה. אבל אתה שלא חששת מכלום רצית לשמוע, רצית לדעת הכול. קיבלת את הבשורה המרה על הגידול הארור הזה בשלווה, כבן המקבל את דברי אביו וכעבד המקבל פקודה מרבו. לא פחדת מכלום אבא, ולרגע לא עצרת מלכת ולא היססת. רק אמרת, אנחנו נעשה את כל המאמצים הנדרשים למרות שהרופאים לא נתנו שום תקווה.

היית חולה כל כך, אבא, עד שהתחננתי אליך: בבקשה תנוח, הירגע, אבל אתה סירבת והפצרת בי ממיטת חולייך, לך תשיג לי פגישות אצל 'גדולי ישראל', אני חייב לדבר איתם לגבי מה שאנחנו צריכים לעשות למען כלל ישראל. הלכת, טרחת, התחננת בפניהם: הבה נקים וועד הצלה. אנו לקראת שואה, אנחנו בסכנה ממש וחייבים לעשות משהו.

זו הייתה כל דאגתך עד יומך האחרון, איך אפשר לעורר אנשים שידאגו לעם ישראל

כאב לך יותר על חייל אחד שיושב ומתייסר בשבי משהכאיבה לך מחלתך. יכולת להשלים עם המחלה הנוראה הזו, אבל לא יכולת להשלים עם זה שיש איזשהו יהודי בעולם שעדיין איננו מכיר את אביו שבשמיו. אביו אוהבו. איך אפשר להעיר את האנשים ואיך אפשר לתקן את העולם – זו הייתה כל דאגתך עד יומך האחרון, איך אפשר לעורר אנשים שידאגו לעם ישראל.

בכיתי ועודני בוכה מהגדלות העצומה שלך, איך יכולת? אבל זה היית אתה, אבא שלי, זה שחסך מפיו ונתן לאחרים. "ואהבת לרעך כמוך" היה אצלך דרך חיים של ממש.

ברצוני לומר לך, אבא: לך. נוח בשלום על משכבך. מגיע לך סוף סוף לנוח. מבטיחך אני שלא לעזוב את דרכך, דרך ה'.

כמעט שלושים יום שאינך איתנו ועדיין כואב. כואב כל כך, אבא.