לפני ארבעה חודשים קיבלתי טלפון מהארגון "ילדים למען ילדים" בישראל. הארגון מסייע לילדים במצבים מסכני חיים להגשים את חלומותיהם, ובין השאר עוזר גם לילדים נפגעי פעולות איבה. הם סיפרו לי על נערה בשם עדי שנפצעה קשה בפיגוע במדרחוב בן יהודה בשנת 2001, ושהחלום שלה הוא לטוס לארה"ב.

עדי שהתה שמונה חודשים בבית חולים, ואחר כך הייתה מרותקת במשך מספר חודשים לכיסא גלגלים. הפצעים והטראומה שחוותה, גרמו לה לדיכאון קשה ולאנורקסיה. הפצע העמוק ברגל שלה - רגל שנקרעה מרסיסים ומסמרים רעילים – היה רגיש לזיהומים חוזרים ונשנים. היא עברה למעלה מ-35 ניתוחים. בפיגוע היא הייתה בת 13, ונעוריה אבדו בין בתי חולים לסיוטי לילה, כשהיא חווה שוב ושוב את אותם רגעי אימה, ומנסה בכל כוחה להתגבר.

למרות שלא הכרתי קודם את עדי, הרגשתי שהסיפור שלה מחייב אותי. רציתי לעזור לה להגשים את החלום, לתת לה לטעום משהו מאותן שנים נטולות עול שאיבדה. חשבתי שזה יהיה מעשה חסד כלפי עדי, ולא העליתי בדעתי שזאת תהיה מתנה נפלאה עבורי, עבור בני משפחתי וידידיי.

כשראיתי אותן, התחלתי לבכות; הן היו יכולות להיות הבנות שלי

גייסתי חברה, ויחד התחלנו להתכונן לאירוח. כעבור זמן מה הגיעו עדי ובת דודתה רחלי ללוס-אנג'לס, אחרי טיסה ארוכה ומייגעת מתל אביב. לעדי היה קשה ללכת והיא סבלה כל הזמן מכאבים. כשראיתי אותן, התחלתי לבכות; הן היו יכולות להיות הבנות או האחייניות שלי.

בליל הפיגוע יצאו עדי, רחלי ובת דודה נוספת לקנות גלידה במדרחוב. הן נפרדו לכמה דקות ואז המטען התפוצץ. רחלי נפצעה קל, עדי נכוותה קשות מהפיצוץ. עדי אומרת שהיא הרגישה שאלוקים שולח לה מסר, והיא החליטה להתחיל לשמור שבת. הנערה המקסימה הזאת מצאה באסון הנורא הזדמנות להתקרב לאלוקים. מצבים קשים וניסיונות הרואיים יכולים להרוס או לבנות אותנו - ועדי בחרה באפשרות השנייה. מתוך ההתנסות המזעזעת של כמעט-מוות שהיא עברה, היא מצאה כוח להתעלות מעל לנסיבות הגשמיות ולהשיג חירות רוחנית.

עדי סיפרה את הסיפור שלה בתיכון של בתי, מול קהל בנות מרותק ודומם (כל מי שיש לו נערות בבית מבין איזה הישג מרשים זה!). המסר שלה העלה אותן להבנה חדשה; היא הצליחה לעורר את רחמיהן ואת דמעותיהן. הן הפכו מ'סתם עוזרות' בפרויקט, לכאלה שלבן פתוח לחייהן הכל-כך שונים של נערות אחרות בנות גילן. אילו רצה בכך אלוקים, הן עצמן היו יכולות לעמוד באותו מקום. הבנות רצו אל עדי, הקיפו אותה והציעו את עזרתן. אבל עדי לא הניחה לאף אחד לתת לה להרגיש חסרת אונים או חלשה. כשהתבוננתי עמוק אל תוך עיניה, הבחנתי באור נפלא שזורח בתוכן.

אחר כך, היא הראתה לי את הצלקות. הן היו מזעזעות. אני לא מסוגלת להוציא את התמונה הזאת מהראש. עדי מתאמצת יום יום להתגבר על הדמעות שלה, על הפחדים שלה, על הכעס; היא ניצולה אמיתית. עכשיו הטראומה שלה מוחשית גם בשבילי. זה לא סתם 'עוד דיווח בחדשות' על אוטובוס שהתפוצץ; אני יכולה להרגיש את זה, להריח את זה ולראות את זה...

החיים שלי לא יחזרו להיות כפי שהיו אחרי השבוע שביליתי עם עדי ובת דודתה רחלי. אני מתפעמת מהעוצמה שלה ומבנייתה העצמית. אני מלאת הכרת תודה על שיעורי האומץ והגבורה שהיא לימדה את כולנו. אני לא יודעת אם חלומותיה של עדי התגשמו, אבל להפתעתי, במובן מסוים, היא הצליחה להגשים את שלי.