ביום חמישי בבוקר נפטר הרב נח וינברג, ראש ישיבת אש התורה ומייסדה, ועם ישראל איבד מנהיג אמיתי ואיש חזון. לא ניתן לתאר במילים את ההשפעה והרושם שיצר הרב נח זצ"ל, וכל מה שאני רוצה בשלב זה, הוא לשתף אתכם בחלק מרגשותיי האישיים, בהתנסויות ובחוכמה שלמדתי מרבי.

נכנסתי לאש התורה בירושלים ביולי 1979 לאחר שסיימתי את לימודיי. באותם הימים, אש התורה עדיין לא היה ארגון בינלאומי כפי שהוא כיום, ותנועת התשובה הייתה עדיין בחיתוליה. אש התורה הייתה אז ישיבה שנועדה לאנשים חסרי רקע ביהדות שרצו ללמוד יותר על מסורת אבותיהם ועל התורה. באותם הימים, מוסדות מסוג זה רק החלו לצוץ בירושלים, ובאש התורה למדו אז 75 תלמידים, חבורה מגוונת במיוחד של בחורים.

בתקופה ההיא, הרב נח היה מלמד שני שיעורים ביום: 48 דרכים לחוכמה, שלימים הפכה לסדרת השיעורים המפורסמת ביותר שלו, והוכחות למציאות האלוקים ולאמיתות התורה. בנוסף, הוא היה מוסר שיחת מוסר בימי חמישי בלילה. באותם שיעורים הוא חקק בלבי ובלב חבריי ללימוד, שהחיים אינם אקראיים, שיש בהם סדר ומטרה, ושלא הביאו אותנו לכאן כדי לנסות לגלות הכל לבד, תוך כדי ניסיון וטעייה. הוא לימד אותנו שיש תורת חיים – תורה שמדריכה איך לחיות, וכמו בכל דבר, ככל שמבינים טוב יותר את ספר ההוראות, כך מנצלים טוב יותר את המוצר – כאשר המוצר הוא החיים עצמם. הוא הראה לנו שהתורה היא מתנה חיה ונושמת שקיבלנו מאלוקים, אשר נוגעת לחיים של כל אחד ואחד מאיתנו, ושהיא אינה סתם כתב דת עתיק וארכאי שאין לו מה לומר לגבי הדור שלנו.

הרב נח ידע לשייך את התורה להווה, והיה לו כישרון לקחת מושגים עמוקים ולהפוך אותם לסיסמאות קליטות או לתמצת אותם לאמירות קצרות קולעות. הוא לימד אותנו שאלוקים אוהב אותנו, ושהוא ברא אותנו על מנת שנפיק מחיינו את מרב ההנאה; שהוא לא צריך מאיתנו כלום – ושהכל לטובתנו, ושההנאה בחיים מחולקת לחמש רמות. הוא לימד אותנו שאישה מאושרת זה חיים מאושרים; שהגדרתה של אהבה היא תחושת ההנאה שנגרמת לנו מההכרה במעלות זולתנו; הוא הזהיר אותנו שאם אתה לא יודע על מה אתה מוכן למות, סימן שאינך יודע לשם מה אתה חי, ושהאדם חייב לשאוף תמיד לדעת את האמת – "בהירות או מוות!". אני יכול להמשיך עוד ועוד, אבל אתם יכולים לטעום בעצמכם מחוכמתו בקישור הזה.

כשהוא היה נועץ בך את מבטו מבעד למשקפיו, היית מרגיש כאילו הוא מביט בתוך נשמתך ומהותך

למרות גדלותו והיותו איש חזון, הרב וינברג היה אחד האנשים המעשיים ביותר שהכרתי. זה לא אומר שלא היו לו מטרות רוחניות מאוד, למעשה, כל חייו הוקדשו ליצירת תחייה יהודית – אבל הוא מעולם לא הסתובב עם הרגשה כאילו הוא טוב יותר מכל אדם אחר. הוא היה עניו אמיתי – אדם צנוע, שחי מתוך ההבנה שכל אדם נברא בצלם אלוקים, ולכן מגיע לו כבוד רב מעצם היותו אדם, ושיש בו את הפוטנציאל המרבי להשיג דברים נפלאים. הייתה לו תחושה עזה של שמחה והנאה, ועם זאת הוא מעולם לא הסתפק במה שכבר השיג, ותמיד דחף את עצמו ואת תלמידיו להפוך להיות לבני אדם גדולים יותר. מצד אחד היה לו נצנוץ חם ומקסים בעיניו, אבל כשהיה נועץ בך את מבטו מבעד למשקפיו, היית מרגיש כאילו הוא מביט לתוך נשמתך ומהותך.

כפי שכתבתי קודם, מטרותיו של הרב נח לא היו פחות מתחייה מוחלטות של עם ישראל. הוא תמיד דיבר על האחריות ביצירת מהפכה שתחזיר כל יהודי להבנה והכרה בגדולתם של עמנו, ההיסטוריה שלנו והתורה. הוא ידע שהוא אינו יכול לעשות הכל במו ידיו, ולכן תמיד ניסה לעודד כל יהודי שלימד או פגש, לתרום את חלקו למען עם ישראל. שוב ושוב שמעתי אותו אומר, שאתה לא צריך להיות רב כדי ללמד. כל אדם, לא משנה מה רמת הידע האישית שלו או רמת שמירת המצוות שלו, חייב לחלוק את ידיעותיו עם כל מי שהוא מכיר. הוא הבין שתנועות חברתיות אף פעם לא נוצרות על ידי אנשים בודדים שמרגישים שהם יכולים לעשות הכל לבד, אלא מתוך מאמציהם של אנשי מפתח מסוימים, שיכולים ליצור מסה קריטית שתצליח בהמשך דרכה להשפיע על אנשים רבים אחרים. הוא מעולם לא אמר זאת על עצמו, אבל כזה בדיוק הוא היה.

עם ישראל איבד אישיות מזהירה ומנהיג, ואני איבדתי מורה ומדריך רוחני, אבל כולנו מתנחמים בעובדה שעשרות אלפי תלמידיו של הרב וינברג, דבריו המחכימים והשפעתו האדירה על חייהם של רבים כל כך, יחיו לנצח.

ברוך דיין האמת, ויהי רצון שנשמתו של הרב נח וינברג תהא צרורה בצרור החיים.