ב-6 במרץ 2008, בשעה 8:36 בערב, סרן דוד שפירא, צנחן בן 29, סיים לקלח את שני ילדיו הקטנים והשכיב אותם לישון, כשפתאום שמע קולות נפץ.

בהתחלה, הוא חשב שאלו קולות "קפצונים" של ילדים המקדימים את חגיגות הפורים. אבל, כאשר פתח את החלון ושמע את הצרחות המתלוות לקולות הנפץ, הוא הבין שמדובר בפיגוע. דוד שפירא תפס את נשקו האישי, וחצה במהירות את הרחוב אל ישיבת מרכז הרב, שם למד לפני שנים רבות.

הרגעים שבאו אחר כך היו מהדרמטיים ביותר בחייו של שפירא.

שפירא שאל את השוטר ששמר על הכניסה לישיבה אם הוא יודע איפה ממוקמים המחבלים. השוטר ענה מה שענה, והציע לו ללבוש שכפ"ץ לפני שהוא נכנס לישיבה. אבל שפירא שמע את ירי הקלצ'ניקוב הבלתי פוסק של המחבל, ואת קולות התלמידים שזועקים לעזרה. לא היה זמן לאמצעי זהירות – כל רגע של עיכוב עלול היה לעלות בחייהם של נערים נוספים.

חמש דקות אחר כך, שפירא איתר את המחבל בספריית הישיבה והרג אותו. שמונה תלמידים צעירים נרצחו, כשדמם נספג בספרי הקודש מהם למדו. גבורתו ונכונותו של שפירא להקריב את עצמו למען הזולת, כמו גם זו של תלמיד הישיבה יצחק דדון, הצילו את חייהם של רבים ממאות התלמידים ששהו באותו לילה בישיבה.

אחר כך, מסיבות אישיות ומענווה, שפירא סירב להיענות לכל בקשת ראיון. אבל בחנוכה, במסגרת השירותרום וההצדעה השנתית לחיילי צה"ל, שפירא הסכים בפעם הראשונה להתראיין ולספר את סיפורו המדהים.

כשאילנה דיין מגלי צה"ל שאלה אותו אם קיים קשר בין מעשה הגבורה שלו באותו לילה נורא לכיפה שעל ראשו, שפירא השיב בחיוב.

הוא הסביר שברור שא-לוהים שולט בהכל. לכל אדם יש שליחות בעולם, ובאותו רגע, כך אמר, השליחות שלו היה לסכן את חייו כדי להרוג את המחבל.

אחרי ששפירא ירה במחבל, הוא המשיך לסרוק את הישיבה כדי לוודא שלא מסתתרים בה מחבלים נוספים. ליד הספרייה הוא נתקל בכיתה נעולה ובה 15 תלמידים שעדיין התבצרו בתוכה. כששפירא נקש על הדלת, התלמידים פחדו לפתוח.

"לפני שנכנסתי, הם ביקשו ממני לומר שמע ישראל, כדי לוודא שאני יהודי", הוא סיפר.

הוא ידע שאלה עלולים להיות רגעי חייו האחרונים, ויחד עם זה הוא ידע שזה בדיוק מה שהוא צריך לעשות

המראיינת ניסתה לברר אם הוא אמר קריאת שמע אחרי שהם בקשו ממנו, ועל כך השיב לה שפירא: "בכל הרגעים, גם כשאתה רץ לשם - זה מה שעבר לי בראש "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד"...

שפירא הסביר שאחרי הפסוק הפותח של קריאת השמע, באות המילים "ואהבת את ה' א-לוהיך, בכל לבבך, ובכל נפשך..." הגמרא מספרת שרבי עקיבא התקשה להבין מה זאת אומרת 'ואהבת את ה'... בכל נפשך". כשהרומאים תפסו את רבי עקיבא על שלימד תורה בניגוד לגזירתם, הם החליטו להוציא אותו להורג במיתה אכזרית. ואז, ברגעיו הכמעט אחרונים, הוא אמר לתלמידיו שכעת הוא מבין מה זאת אומרת לאהוב את ה' בכל נפשך.

שפירא המשיך ואמר שבאותו לילה, כשהוא רץ לתוך הישיבה, גם הוא הבין מה זאת אומרת לאהוב את ה' בכל נפשך... הוא ידע שאלה עלולים להיות רגעי חייו האחרונים, ויחד עם זאת הוא ידע שזה בדיוק מה שהוא צריך לעשות.

חיילינו בעזה

אני גרה בארץ כבר 15 שנים, ובכל זאת אהבתי אליה עדיין הולכת וגדלה מיום ליום. אני אוהבת לגור כאן; אני אוהבת להיות אמא לילדים ישראלים, ואני אוהבת את הידיעה שאילו אבותיי - שהתפללו כל יום לשוב לציון במשך מאות רבות של שנות גלות אכזרית - היו יכולים לראות אותי היום, הם היו מסתכלים עליי כשתמיהה גואה בעיניהם.

ואני יודעת שכל זה לא היה מתאפשר אלמלא הקרבתם העצמית של חיילי צה"ל. חיילים כמו דוד שפירא.

כשאני הייתי בת 18, בשנת הלימודים השנייה שלי בקולג' בארה"ב, הדאגות הכי גדולות שלי עסקו בממוצעים ובהחלטה באיזו מדינה לבחור ללמוד את שנת הלימודים האחרונה. וכאן, באותו גיל, הנערים שלנו נשלחים לשרת את ארצם במשך מספר שנים, כשהם לא יודעים אם יזכו לחיות כדי לחגוג את יום הולדתם ה-20.

למעלה מ-22,000 צעירים כאלה איבדו את חייהם במלחמות, כדי שאתם ואני וכל יהודי בעולם, נוכל לממש בכל עת את כמיהתם של אינספור דורות.

הכותרות מכריזות "מלחמה בעזה". אבל אנחנו לא יכולים לתת לעצמנו לשכוח שצבא מורכב מחיילים. חיילים שברגע האמת אמרו: "אני יודע שאלה עלולים להיות הרגעים האחרונים שלי. אבל אני יודע שזה בדיוק מה שאני צריך לעשות."

כל חייל הוא אח, אב, בן.

ובעיניי, כל חייל שנלחם היום, כמו דוד שפירא אז, הוא גיבור.