אשתי ואני עברנו לאשדוד לפני ארבע שנים. במשך שלוש שנים גרנו בשכירות בדירה קטנה וקודרת, ובינואר האחרון, מצאנו את דירת החלומות שתתאים למשפחה ההולכת וגדלה שלנו.

כל השנים האלה נפלו קסאמים בשדרות, אבל אני הייתי עסוק. המשפחה שלי גדלה, ובקושי הצלחתי לעמוד בקצב צמיחת מכון האימון האישי שלי. כל היום הייתי עסוק בללמד ולעזור לאנשים.

קראתי בעיתונים על שדרות, אמרתי לעצמי ש'הממשלה חייבת לעשות עם זה משהו' ו'כמה שזה נורא', והרגשתי רע לרגע קט. אבל אתם יודעם איך זה - הייתי עסוק, ושדרות הייתה בגדר צרות של מישהו אחר.

הכל השתנה בשבת שעברה, אחר הצהריים.

נמנמתי מעט, ואז שמעתי צפירה - איזו צפירה חזקה, חשבתי לעצמי, אולי תאונת דרכים... אבל הצפירה נמשכה.

ואז שמענו בום מרחוק. "שמעת את זה?" שאלתי את אשתי. "כן". זאת לא הייתה צפירת אמבולנס; זאת הייתה אזעקה שהתריעה מפני טיל ששוגר לעברנו, כדי שנמהר לתפוס מחסה. בין רגע נכנסנו לעולם חדש – עולמם של טילים שנוחתים על עירך ועל שכונתך.

ביום ראשון, מסרתי שיעור בשיחת ועידה בינלאומית. בין לבין התבדחתי שאם הקו מתנתק, 'נא להזמין את המשטרה'. עשרים דקות אחר כך השיחה התנתקה. התלמידים שלי מיהרו לבדוק באינטרנט מה קורה. לא משהו מיוחד – הקו ניתק בלי שום סיבה ברורה. עשר דקות אחר כך השיחה התחדשה, אבל הבדיחה כבר לא הצחיקה.

ביום שני בלילה, מסרתי את השיעור הראשון שלי בזמן התרעת טילים. אחרי הכל, החיים חייבים להימשך. שמעתי בום מרוחק והתפללתי שכולם בסדר. אחרי השיעור, סיפרו לי שהטיל פגע באירית שטרית ז"ל שהסתתרה בתחנת אוטובוס, במרחק כמה רחובות מביתי.

זה מתקרב. אבל החיים חייבים להימשך. אנשים התחילו לעזוב את העיר.

ביום שלישי בוטלו הלימודים והילדים נשארו בבית. יצאתי לעבוד במשרד שלי, וב-6:30 בבוקר שמעתי שוב צפירה ואחריה פיצוץ עז. הבטתי מחלון המשרד והבחנתי בעמוד עשן המיתמר קרוב למקום בו נמצא ביתי. לרגע כמעט התעלפתי.

איפה הייתי במשך כל השנים האלה כשאחיי ואחיותיי חיו תחת איום תמידי של התקפות טילים?

הטיל הזה התפוצץ 100 מטר מהבית שלי. הוא נפל לתוך מתחם סגור, ותודה לא-ל לא היו נפגעים. אילו הטיל היה מתפוצץ מעט שמאלה, היו לכך תוצאות קשות. אני אפילו לא מסוגל לחשוב על כך.

עכשיו אכפת לי מתושבי שדרות. עכשיו אני מבין. איפה הייתי במשך כל השנים האלה כשאחיי ואחיותיי חיו תחת איום תמידי של התקפות טילים? עכשיו, כשמדובר במשפחה ובילדים שלי, התעוררתי פתאום. זה לא היה צריך לקחת לי כל כך הרבה זמן.

הרבה מכרים שלנו עוזבים את העיר לבינתיים, עד שהמצב יירגע. אנחנו ממש בתוך טווח הטילים, ובכל זאת אנחנו נשארים. זאת לא הדרך שלנו לעזוב בזמנים כאלה.

אני כבר לא מסתכל על הילדים שלי באותה צורה. החיים שונים. בכל שנייה טיל עלול להתפוצץ עליי ועל אשתי ועל ילדיי ועל השכונה שלנו.

אל תלמדו את שיעור האכפתיות והאמפתיה בדרך שאני למדתי אותו. אנחנו צריכים לדאוג לכל אחינו המצויים במקום של סבל וצער, בין אם זה שדרות, באר שבע, קריית שמונה, תימן, מומבאי, ארגנטינה או ניו-יורק.