חנוכה 1996 – בית אל

בן דוד של בעלי הגיע אלינו לביקור מקנדה, ונהנה מששת ילדינו, שסובבו את סביבוניהם, שרו שירי חנוכה ואכלו לביבות.

הטלפון צלצל. זה היה חבר של בעלי, ששאל בקול נרגש אם כולנו בבית.

"כן, מה קורה? רוצה להגיע לבקר בבית-אל ?" שאלתי.

הוא נאנח, "שמעתי דיווחים ראשונים שמשפחה עם ילדים נורתה בדרכה הביתה לבית-אל. הייתי חייב לברר שכולכם בסדר. שנשמע רק בשורות טובות."

בקושי הספקתי לדווח על תמצית השיחה, כשהטלפון צלצל שוב. זאת הייתה חברה שלי ותושבת ותיקה בישוב.

"עוד לא הותר לפרסום, אבל משפחת צור הותקפה בדרך הביתה מביקור אצל קרובים בישוב שכן. אפרים בן ה-12 נהרג מיד. איטה, האם, נורתה בצווארה, ושלוש בנות נפצעו ברכב. הן עוברות עכשיו ניתוחים בבית החולים הדסה. האבא נפצע קל בלבד. בבקשה תגידי תהילים לרפואת האם ושלוש הבנות."

גם הפעם, בקושי הספקתי להעביר את תוכן השיחה, שני הגדולים שלי רק שלפו את ספרי התהילים מהמדף, וחברתי התקשרה שוב, ובפיה בשורות קשות נוספות. איטה, האם, נפטרה על שולחן הניתוחים. עדיין לא הודיעו את זה לבנות.

הסצנה הבאה בבית הייתה כזאת שלא הייתי מוכנה אליה. כל הספרים הפופולאריים של "כיצד לגדל את ילדיך" שאהבתי לקרוא, שנות הניסיון, ולקט העצות שאספתי מאמהות בגני השעשועים – שום דבר מכל אלה לא הכין אותי כיצד להגיב לילדיי. בתי הגדולה, בת ה-9, התחילה לבכות, "זה לא פייר! הן חושבות שאמא שלהן עוד חיה, אבל אנחנו יודעים שהיא לא! זה כל כך עצוב, אמא!"

תגובתו של בני בן ה-11 הייתה אפילו קשה יותר בשבילי. "אני שונא את הערבים האלה שהרגו אותם. צריך להרוג אותם!" הוא אמר, כשפניו הצעירות מתעוותות בכעס.

עמדתי שם, תוהה מה אני אמורה לעשות. דיברתי, לא בטוחה בכלל במה שאני אומרת: "ילדים, ביקשו מאיתנו להגיד תהילים בשביל הבנות. הן זקוקות לרפואה שלמה. למה שלא נעשה את זה עכשיו?" וגם אני לקחתי ספר תהילים.

למרות שאני חיה בחברה דתית כבר למעלה מ-15 שנה, מעולם לא השתתפתי בשום שיעור שעסק במסורת קריאת מזמורי התהילים שנכתבו על ידי דוד המלך, ואף פעם לא חשתי בצורך או עניין לקרוא אותם. עכשיו, במענה לבקשתה של חברתי, הרגשתי כמעט כאילו אני בהצגה של יהודיה אדוקה שמעודדת את ילדיה בכל כוחה להמשיך את המסורת והאמונה שלה. לא הייתה לי מסורת. עבורי זה היה רעיון חדש וזר.

ישבתי על הספה, מתבוננת בילדיי הקטנים הישובים סביב שולחן האוכל. הם היו קוראים פרק, ועוצרים לשוחח זה עם זה. בני אמר בקול מונוטוני, המום: "אפרים היה אחראי לִבְחוֹר מי ישיר 'אנעים זמירות' בסוף התפילה. הוא תמיד היה נחמד לילדים הקטנים. אמא, הוא אפילו לא היה בר-מצווה!"

אני עוצמת את עיניי וחושבת על האור הנצחי הקטן שעמנו טיפח לאורך הזמנים החשוכים ביותר בהיסטוריה

בתי דברה בקול חנוק מדמעות, "ראיתי אותו משחק תופסת עם האחיות שלו בחצר שלהם לפני כמה ימים. אמא, הוא לא ידע שהוא ימות היום, בחנוכה!"

ואז הם היו חוזרים לקרוא. התחלתי לקרוא בעצמי. שמתי לב לתחושת האחדות שלי עם ילדיי, בלי צורך לענות להם או להגיד שום דבר. הפכתי מודעת למציאות הכוללת של הקהילה שלנו, שכולה עוסקת עכשיו יחד, בו זמנית, בקריאת מזמורי תהילים. חשבתי על דורות של סבל שבהם פנו אחיי היהודים לאותם פסוקי תהילים. למרות חוסר הרקע וההבנה היהודיים שלי, הרגשתי ביטחון מוצק במעשיי. ולמרות שחיכינו לשמוע עוד על משפחת צור, הרגשתי אור קטן של חנוכה שמזכיר לכולנו מדוע אנחנו כאן. האם אורות קטנים כאלה יכולים לגרש את החושך?

שנים עשר חגי חנוכה חלפו מאז, והנה אנחנו מוציאים שוב חנוכייה, מִגרדת לתפוחי אדמה (או במקרה שלי, מעבד מזון חדש) ומטבעות שוקולד. זה כזה חג משפחתי שמח ומקסים, אבל בשבילי הוא מתוק-מריר. אני מדמיינת איך משפחת צור מדליקה את נרות הזיכרון שלה לצד נרות החנוכייה. אני שואלת את עצמי איך הבנות הקטנות האלה גדלות בלי אמא שלהן. אני חושבת על "תהליך השלום במזרח התיכון". הכל נראה כל כך אפל. אני עוצמת את עיניי, וחושבת על מילות השיר 'מעוז צור' (צור, בדיוק כמו שם המשפחה...) ואני חושבת על האור הנצחי הקטן שעמנו טיפח לאורך הזמנים החשוכים ביותר בהיסטוריה.

אור של הכרת תודה נדלק בי, על הכבוד להיות אֵם יהודיה, ואני כותבת את זה כדי שכולנו נוכל לזכור את איטה ואפרים צור, ה' יקום דמם.