כשאנחנו מטיילים בעולם, כמעט תמיד ברור לנו מאליו שלא נהיה לבד.
לא, אנחנו לא סומכים רק על הקונסוליות הישראליות (מתי לאחרונה הייתם בחו"ל וקפצתם לקונסוליה להרגיש קצת טעם של בית?) אנחנו סומכים על הקהילות היהודיות, על בתי הכנסת. אנחנו סומכים, במידה רבה, על בתי חב"ד.
כל מי שנוסע לחו"ל למטרות עסקים או לטיול, יודע מה הדבר שהכי חשוב לברר: איפה המקום הקרוב ביותר בו אני פוגש יהודים שאכפת להם? כמעט תמיד, התשובה היא 'בית חב"ד'. מקום שמעצם הגדרתו נמצאים בו יהודים שאכפת להם.
נדמה שהאנשים האלה לא מסוגלים לומר לא. יצא לי לבקש משליח בגרמניה שירותי שמרטפות לילד לא מוכר – ונעניתי בשמחה. דיברתי עם שליח באיטליה לברר עבור שני ישראלים, היכן אפשר לחגוג את ראש השנה באזור פירנצה – ונעניתי בבקשה שהישראלים יתקשרו אליו, והוא יארגן עבורם לנסוע לביתו שלו, שם ידאג להם לאירוח מלא. אתה תקוע בעיר זרה ונלכדת בסבך בירוקראטי? טלפון לבית חב"ד. ואם לא בית חב"ד, מי היה מאמין שלאנשים שנקלעו למזרח הרחוק לצרכי עבודה, היה מקום להתפלל ערבית במניין במקומות כמו גואנז'ו או מומבאי?
נדמה שהאנשים האלה לא מסוגלים לומר לא
הם שם ואנחנו לוקחים אותם כמובן מאליו. בכל מקום שאנחנו – גם הם.
הרב גבריאל הולצברג ורבקי רעייתו היו עוד חוליה אחת בשרשרת הזו, חוצת היבשות. יהודים נקלעים להודו, אז צריך להיות להם שם בית. והם היו הבית הפתוח והזרועות המקבלות, הקונסוליה הבלתי רשמית והמרכז הקהילתי. איך שני אנשים לבד יכולים? הם יכולים.
כשנודע על האירועים במומבאי, שטף את הארץ גל של כאב. והרי אנו ארץ מלומדת בייסורים. אבל כבר בבוקר יום חמישי הגיע אל תיבת הדוא"ל שלי מייל שמקורו בקהילה יהודית אמריקנית, שהתחנן שיתפללו לשלום בני הערובה. וכך היטלטלנו בין תקווה לייאוש בין תפילות לנס ודמעות אבל. נושמים לרווחה כשהתברר שהפעוט בין השנתיים ניצל – עוצרים נשימה בחרדה לגורל הוריו.
וכשנודעה האמת, נפרץ הסכר.
זו לא הפעם הראשונה שישראלים נהרגים בפעולות איבה בחו"ל. אבל נדמה שהפעם במיוחד, גבי ורבקי הולצברג נגעו עמוק בלבנו. כי הם לא היו שם לצורך שלהם עצמם: לפרנסה, לעסקים, או לביקור משפחתי. הם היו שם – בשבילנו. בשביל כל אחד מאיתנו.
אולי לכן אנחנו מרגישים כולנו את הצורך להצטופף קרוב סביב האבל הזה ולהציע, אם לא תנחומים, אזי את דמעותינו. להציע אותן, ולהצדיע לזוג הצעיר שהספיק הרבה כל כך.
ולהצדיע לכל האנשים המקדישים את חייהם לאותה מטרה. האנשים שבכל מקום שאנחנו – גם הם. להצדיע עכשיו להם, על מסירות נפשם. בכל מקום שהם.
צילום: col.org.il
(20) אנונימי, 6/12/2008 12:34
יושבים שבעה
אני הייתי רוצה ללכת ולנחם בבית האבלים. בבקשה אם מישהו יוכל לעדכן אותי היכן יושבים. הכרתי את הזוג כאשר טיילתי בהודו לפני כשנה.
(19) מזל רמת הגולן, 6/12/2008 11:59
כמה מילים ממני
אני חושבת שאין יהודי בכל העולם שלא מכיר ושמע על חבד ועל הרבי מילובביץ זצק"ל.
על פעולות חבד בכל בתי חבד ברחבי העולם ובארץ ישראל בכל עיר ועיר.
הראשונים שרצים בחנוכה לזכות את עם ישראל במצוות הדלקת נר חנוכה, ולא שוכחים להוסיף בחום ואהבה את הסופגניה ליד.
הראשונים בכל מקום ומקום שמזכים יהודים להניח תפילין.
הראשונים שמזכים את נשות ישראל בהדלקת נר שבת.
ובראש השנה מכנסים את כולם לזכות בשמיעת שופר, שאף יהודי לא יפסיד את המצווה הקדושה הזאת.
אנשים עם אהבת ישראל אמיתית ומסירות נפש לכל יהודי באשר הוא.
רבקה וגבריאל הנאהבים ונעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.
עזבו את משפחותיהם ואת ארץ ישראל להיות שליחים נאמנים ולהאיר את אור היהדות במקומות חשוכים כל כך.
בשמחה, ובמסירות נפש שירתו נאמנה כל איש ואישה שהגיעו לביתם – בית חבד.
ויתרו על פרטיותם, על נוחות ותענוגות וגעגועים רבים ליקירהם והלכו במשך 5 שנים
לשליחות קדושה ולמען עם ישראל.
ואילו, כל זה לא היה נגדע באכזריות נוראה כל כך, אז היו ממשיכים בשליחותם
לאורך שנים רבות.
אנחנו לא יכולים להבין מדוע ולמה דווקא הם??
הייתי רוצה לחזק את ידי כל השליחים של חבד בכל מקום שהם, שימשיכו בפועלם המבורך ויאירו את לבבות האומה במצוות הקדושות ויפתחו פתח לכל יהודי להכיר את
התורה ואת ה''.
תהי נשמתם של רבקי היקרה וגברי היקר צרורה בצרור החיים. ויהיו לנו בעזרת ה'' למליצי יושר לפני בוראנו, אמן סלה!!!
(18) מ.ג, 4/12/2008 00:11
בתי חב"ד הם השגרירויות האמתיות שלנו ברחבי העולם.
(17) חני, 3/12/2008 10:58
איך נפלו גיבורים
אני יודעת שאסור לכעוס על השם ואני יודעת שיש סיבה לכול, אבל האנשים האלה היו כל מה שאנחנו כבר שחכנו להיות!! ישרים, טובי לב,רחמנים,נותנים את עצמם למען הזולת אפילו שהזולת לט תמיד ישר מידות, והם לא מחפשים תמורה למעשייהם אלה הולכים בדרכם באמונה ואהבה אז למה הם?למה דווקא האב שלהם צריך להגיד "אדוני נתן ואדוני לקח יהי שם אדוני מבורך לעולם ועד" למה מוישיק צריך לקרוא בשם אימו ואין מי שיענה? כל כך נמאס שיש בינינו כל כך הרבה אנשים אינטרסנטיים ורעים ועושי הרע בעיני השם וטוב להם ואנשים צדיקים משלמים בשבילם את המחיר. תתעוררו חברים מאותתים לנו בואו נשנה את דרכי הגועל ונחזור להיות בני אדם. בבקשה?!
(16) , 2/12/2008 07:15
הפיגוע היה במומבאי ולא בבומבאי
(15) רותי, 1/12/2008 23:32
ברוך דיין האמת
נכון לומר השם נתן והשם לקח וכולנו זמניים פה על פי בחירתו של בורא עולם.
אבל עם כל האמת שבמילים הכאב מחלחל אל תוך הלב והמחו כמו מסרב לקבל את רוע הגזרה. תנחומי למשפחות הכואבות והמון תודות למטפלת הגויה שנהגה בחסידות מופלגת.
תהי נשמת החללים בפיגוע צרורה בצרור החיים.
(14) יואלה, 1/12/2008 10:05
בית חבד זה בית פנימי בתוכנו
בס"ד
איך ששמעתי שבמומביי היה אירועים לא הבנתי מה קורה שם במומבי ,אבל רק שמעתי "בית חבד" חשבתי אולי זה טעות בית חבד לא יכול להיות מה קרה שם וזה היה כמו מכה של סיוט והדמעות בעניים היו לי כבדות פשוט רק כי אמרתי לא יאומן מזה חלום או סרט בלהות זה הכל בא לנו הכאב כולנו בלב אחד הרגשנו חור של תיקווה ויאוש יחד לשלומם מתי הם יצאו משם מה קורה מסכנים איך הם סובלים מה הם מרגישים זה פשוט קרע בלב וכואב התפללנו עבורים בלב קיווינו ציפינו מקווה שלא יקרה ככלוטם אלא הרשעים ילחמו ברשעים וזה סימן חזק למשיח בקרוב אם הדענו לכזה מצב זה איתות משמיים תתכונו תורה תפילה תשובה וצדקה
שהכל יהיה בסדר...
(13) יעל, 1/12/2008 07:43
חב"ד היא סמל
בדיוק כמו הדגל שלי.
והם מונעים בכוחה של שליחות. ומי שעושה את עבודתו מתוך שליחות-הוא מתחבר לכולם ועם כולם!
מה שהספיקו הזוג הצעיר לעשות, לוקח לנו שנים!
יהי זכרם ברוך!
(12) קרן, 1/12/2008 03:45
חב"ד = אנשים גדולים! יהי זכרם ברוך.
צדיקים שכפרו על עם ישראל.
(11) אילנה, 1/12/2008 03:40
יהודים יקרים
הבה נדליק נר לנשמתם, שתהה נצורה בצרור החיים
(10) אנונימי, 30/11/2008 22:29
chabad
hashem yinkom damam
(9) הדס, 30/11/2008 16:17
אכן, אבידה גדולה מאוד!
זו אבידה קשה מנשוא, לנו חסידי חב"ד, ולעם היהודי בכלל. כולנו דואבים על הנשמות המיוחדות שסה"כ רצו לקיים את שליחותו של הרבי מליובאויטש. הדמעות ממאנות להפסיק. ובמיוחד,קשה שלא לראות את תמונתו של מוישי החמוד ולא לבכות, על שיקר וקדוש זה נותר יתום-מאבא ומאמא.
אכן, אסור להצדיק את הקב"ה(כמו שהרבי התבטא על רצח אישה מקראון הייטס לפני הרבה שנים ושילדיה נשארו יתומים).
יהי זכרם ברוך ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
(8) לימור זילפה, 30/11/2008 15:59
יהי זכרם ברוך!
משתתפת בצערם העמוק של המשפחה, החברים וכל קהילתינו היהודית!
לא נשכח ולא נסלח!!
ת.נ.צ.ב.ה.
(7) יהודי פשוט, 30/11/2008 13:06
עוד רגע....
עוד רגע והם, ז"ל, קמים לתחיה.
כך ציוונו רבותינו ז"ל. להאמין בכל רגע ורגע בתחיית המתים.
לו אפשר היה לשאול את בני הזוג ז"ל, היו אומרים לנו שהם בטוחים שיקומו בעוד רגע קט.
וכשהם יקומו, אח איזו שמחה תהיה.
ואם הם יקומו בעוד רגע, ובקימתם תהיה שמחה גדולה, מדוע לא נתחיל כבר כעת את השמחה? ובזכות הביטחון שהם יקומו, נזכה ממש לראותם קמים.
מדוע לא ננהג כדוד המלך בשעתו, שהתענה כל עוד אפשר היה להתענות בעבור בנו, וכשבנו נפטר הוא חזר לשמחה האופיינית לו? האם אינו ראוי ללמדנו תורה?
(6) , 30/11/2008 12:07
הדמעות והכאב
שמעתי היום מחברה, שמשה הקטן ניצל בידי גויה כפי שמשה הנביא נמשה מהמים בעזרת בת פרעה.
לבי עם משה הקטן.
(5) רונית, 30/11/2008 11:23
אימייל מאת מתארחת שהייתה בביתם של הזוג. מרגש.
מאת: דבי אדלאר
שישי אצל ריבקי וגבי.
יום שישי, שמונה בערב שעון הודו. אני יודעת כי השעון שלי בארץ עדיין מכוון על השעה הזו. קשה להתנתק.
לפני חודש בדיוק סעדתי ארוחת שבת בבית חב"ד במומביי עם גבי, רבקי, מויישיק ועוד אורחים מישראל, ארצות הברית, אנגליה והודו.
כמה שעות לפני זה, צעדתי ברחובות שכונת קולאבה מותשת, חולה, מדוכאת ומתלבטת. איבדתי את הדרכון שלי והיה חג- פסטיבל הדיוואלי. בשל כך נאלצתי להפסיד את הטיסה שלי חזרה לארץ ולחכות עד שהמינהלות יסתדרו. הייתי בכזה פוקוס על חזרה הביתה ופיספוס הטיסה ממש דיכדך אותי. מאוד התלבטתי אם ללכת לארוחת השישי בבית חב"ד. מה לי, חילונית תל-אביבית בת 30 ולבית הדתי הזה, על כל התרמילאים הצעירים שבו? אבל הגעגועים לאוכל ביתי ולנחמה בעברית עשו את שלהם ובשש בערב הייתי שם, קצת חשדנית וקצת נבוכה מהרעיון של להיות אורחת בבית של מישהו, לאכול ולא לשלם.
הייתה ארוחה נפלאה. ריבקי הכינה חלות וסעודה לתפארת. גבי דיבר על פרשת השבוע- פרשת נח ומשמעות הצוהר שנדרש בתיבה ואחר כך ביקש לערוך את הסבב המסורתי שלהם בשישי, שבו כל אורח מספר על עצמו ועל משהו חיובי שעשה\ יעשה (גבי קרה לזה "מצווה").
מויישיק, שהיה עצבני קצת בתחילת הערב, קרן מאושר על הכיסא הגבוה ליד אבא, בראש השולחן.
לאחר קינוח האננס היה כבר מאוד מאוחר אבל אני כבר ממש לא רציתי לעזוב. הייתה הכנסת אורחים כל כך חמה. הרגשתי ממש רצויה ובת משפחה. ריבקי ישבה איתנו, הבנות, וגלגלנו שיחה עד שבחצות יצאנו חזרה למלון שלנו.
בימים הבאים הבנתי לאט לאט את משמעות המושג "בית פתוח". זה כל כך לא אינטואיטיבי בשבילי להכנס ככה לתוך חיים של משפחה ועוד משפחה כל כך שונה ממני. רבקי עזרה לי מאוד עם כל מינהלות הדרכון שלי (סיבוכים שכמעט גרמו לי לפספס טיסה נוספת הביתה). במשך שישה ימים באתי יום יום לבית, בדקתי באינטרנט את מצבי וקבלתי המון תמיכה נפשית מהזוג היקר הזה.
שניהם, רבקי וגבי, אנשים צנועים ונעימים מאוד. מה שהפתיע אותי הוא חוסר השיפוטיות שלהם כלפי האורחים שלהם ונכונותם לעזור שלא על מנת לקבל שכר, כלומר, מבלי בכלל לנסות להחזיר בתשובה.
ריבקי, כמו שראיתי שכבר כתבו עליה בעיתון, עם חיוך תמידי על הפנים. בחורה שנראית כמעט ילדה, מלאה באופטימיות ובמרץ (לא יכולה לשבת לרגע, כדבריה).
כשהסתדרו ענייני הגעתי להגיד שלום. זה היה ביום רביעי בערב, ה 5.11.08. ריבקי הצטערה שלא אשאר לאכול איתם ארוחת ערב, אבל אני רציתי למצות עוד קצת את העיר לפני השיבה הביתה.
בלב, הבטחתי לעצמי שעוד אחזור אליהם. בפעם הבאה בהודו (ותהיה פעם באה) אבוא להגיד שלום, נראה איך מויישיק גדל, נגיד שלום לסנדרה ולשאר העובדים ונקשקש.
עכשיו אני מרגישה שאולי זה כבר לא יקרה. עוד אין חדשות חד משמעיות אך זה לא נראה טוב.
אני המומה מאיך קשרתי קשר עם אנשים, עם מדינה, עם עיר ועכשיו עוד לפני חלוף חודש, הכל בלהבות. הבית שהיה ביתי השני במשך שבוע תמים, נפער בו חור, חלונותיו נופצו (ואיך עשו את כל זה בסמטה הצרה שביוב זורם בה ועיזים מלחכות זבל במרכזה?) והאנשים שנפשי נקשרה בנפשם, עוברים טרגדיה שכזו.
הצוהר בתיבת נוח, נדרש בכדי לראות מתי יורדים המים ושלום שוכן בעולם, כך פירש גבי לאחר דיון ארוך ואני אומרת שכל השבוע הזה פתח לי צוהר לבית חב"ד ולפעילות שלהם ושהתפיסה שלי שלהם עד אז, הייתה רחוקה מאוד מהמציאות. צוהר נוסף נפתח לי ע"י הזוג הצעיר והמקסים הזה, שבמהותו והתנהגותו הראה לי שיש לי הרבה על מה לדבר עם חרדים וחסידים, למרות כל השוני. אני כבר מאוד מתגעגעת.
17:52 28/11/08 מאת: דבי אדלאר
(4) מתן, 30/11/2008 10:54
כשהמלאכים הולכים לעולם אחר...
אז בעולם הזה עצוב לנו יותר...מכה קשה נחתה על העם היהודי.מכה שהזכירה לנו כמה אין לנו מקום אחר,כמה אנחנו צריכים להתלכד.גבריאל ורבקה הי"ד.תנחומי למשפחתם.לעולם נזכור אותם
(3) , 30/11/2008 08:42
אבידה כל כך כבדה
שתי נשמות טהורות שנלקחו. משה הקטן שנשאר יתום
על אלה אני בוכיה
(2) איריס, 30/11/2008 07:34
"לקחת מתנות באדם......."
ביום שישי החלטתי להמשיך את קריאת התהילים שלי לנוכך המצב, וכך תוך כדי ההכנות לשבת התלבטתי באיזה פרק אתחיל, החלטתי לפתוח בכל פרק שיזדמן ויצא פרק סח - והמילים שהיו במרכזו של הפרק רמזו מה על שלא רציתי להאמין: "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם" . כל כך כואב! מישום שהם היו ממש נשמות מתנות וכל חייהם היו נתינה . שניזכה שראשית הפרק יתקיים בכל עמו ישראל: "יקום אלוהים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו"!!
(1) אנונימי, 30/11/2008 06:49
CHABAD- in memory of the Holzberg couple- Moombai-- INDIA
There is no home like Beit Chabad in
any place in the world.
May RIVKY and Rabbai Holzberg rest in peace. They were special people. All travellers should Thank the
Lubavitz Shelichim>