כשאנחנו מטיילים בעולם, כמעט תמיד ברור לנו מאליו שלא נהיה לבד.

לא, אנחנו לא סומכים רק על הקונסוליות הישראליות (מתי לאחרונה הייתם בחו"ל וקפצתם לקונסוליה להרגיש קצת טעם של בית?) אנחנו סומכים על הקהילות היהודיות, על בתי הכנסת. אנחנו סומכים, במידה רבה, על בתי חב"ד.

כל מי שנוסע לחו"ל למטרות עסקים או לטיול, יודע מה הדבר שהכי חשוב לברר: איפה המקום הקרוב ביותר בו אני פוגש יהודים שאכפת להם? כמעט תמיד, התשובה היא 'בית חב"ד'. מקום שמעצם הגדרתו נמצאים בו יהודים שאכפת להם.

נדמה שהאנשים האלה לא מסוגלים לומר לא. יצא לי לבקש משליח בגרמניה שירותי שמרטפות לילד לא מוכר – ונעניתי בשמחה. דיברתי עם שליח באיטליה לברר עבור שני ישראלים, היכן אפשר לחגוג את ראש השנה באזור פירנצה – ונעניתי בבקשה שהישראלים יתקשרו אליו, והוא יארגן עבורם לנסוע לביתו שלו, שם ידאג להם לאירוח מלא. אתה תקוע בעיר זרה ונלכדת בסבך בירוקראטי? טלפון לבית חב"ד. ואם לא בית חב"ד, מי היה מאמין שלאנשים שנקלעו למזרח הרחוק לצרכי עבודה, היה מקום להתפלל ערבית במניין במקומות כמו גואנז'ו או מומבאי?

נדמה שהאנשים האלה לא מסוגלים לומר לא

הם שם ואנחנו לוקחים אותם כמובן מאליו. בכל מקום שאנחנו – גם הם.

הרב גבריאל הולצברג ורבקי רעייתו היו עוד חוליה אחת בשרשרת הזו, חוצת היבשות. יהודים נקלעים להודו, אז צריך להיות להם שם בית. והם היו הבית הפתוח והזרועות המקבלות, הקונסוליה הבלתי רשמית והמרכז הקהילתי. איך שני אנשים לבד יכולים? הם יכולים.

כשנודע על האירועים במומבאי, שטף את הארץ גל של כאב. והרי אנו ארץ מלומדת בייסורים. אבל כבר בבוקר יום חמישי הגיע אל תיבת הדוא"ל שלי מייל שמקורו בקהילה יהודית אמריקנית, שהתחנן שיתפללו לשלום בני הערובה. וכך היטלטלנו בין תקווה לייאוש בין תפילות לנס ודמעות אבל. נושמים לרווחה כשהתברר שהפעוט בין השנתיים ניצל – עוצרים נשימה בחרדה לגורל הוריו.

וכשנודעה האמת, נפרץ הסכר.

זו לא הפעם הראשונה שישראלים נהרגים בפעולות איבה בחו"ל. אבל נדמה שהפעם במיוחד, גבי ורבקי הולצברג נגעו עמוק בלבנו. כי הם לא היו שם לצורך שלהם עצמם: לפרנסה, לעסקים, או לביקור משפחתי. הם היו שם – בשבילנו. בשביל כל אחד מאיתנו.

אולי לכן אנחנו מרגישים כולנו את הצורך להצטופף קרוב סביב האבל הזה ולהציע, אם לא תנחומים, אזי את דמעותינו. להציע אותן, ולהצדיע לזוג הצעיר שהספיק הרבה כל כך.

ולהצדיע לכל האנשים המקדישים את חייהם לאותה מטרה. האנשים שבכל מקום שאנחנו – גם הם. להצדיע עכשיו להם, על מסירות נפשם. בכל מקום שהם.

צילום: col.org.il