The times they are a'changin', "הזמנים הם משתנים", שר בוב דילן כבר באמצע שנות ה-60. אבל הזמנים רק התחילו להשתנות אז. פקעות השינוי כבר ניטעו, אבל ארוכה הייתה הדרך ללבלוב הפרחים. רק שנה אחת לפני שדילן, קולו של דור, הוציא את השיר, עמד מרטין לותר קינג על מדרגות האנדרטה ללינקולן בוושינגטון הבירה, ונשא את אחד הגדולים שבנאומי המאה ה-20. כראש התנועה האמריקנית לזכויות האזרח, ששאפה להביא צדק ושוויון לאזרחי ארצות הברית השחורים, קינג היה אורטור גדול בכל קנה מידה. אבל באותו יום בוושינגטון, קול נבואי דיבר מגרונו.

"לפני שני יובלות," פתח, "אמריקאי דגול, אשר בצילו נחסה היום, חתם על דבר הדרור... שחר חדש הפציע לאחר ליל תלאות של שבי."

אחרי לידת התקווה, באו שנים של אכזבות

מאז עבר יובל נוסף, ושמו של אברהם לינקולן עדיין נישא על שפתיים כשמו של קדוש. עדיין הוא, בעיני העולם כולו, אמריקני דגול. האמריקני שהסיר מעל ארצות הברית את חרפת העבדות, ששאר העולם התרבותי סילק מקרבו הרבה לפני כן.

אך השחר החדש נותר חיוור וחמקמק, ושעת הצהריים טרם הגיעה בעת נאומו של מרטין לותר קינג. אחרי לידת התקווה, באו שנים של אכזבות. לינקולן נרצח בידי קנאי דרומי, והממשל שירש אותו התקשה 'לחבוש את פצעי האומה', כפי שהבטיח הנשיא המנוח לעשות. החופש לא נלקח שוב מידי האמריקנים השחורים, אבל היה מוגבל לשחרורם מעבדות. על פניו, העניקה להם החוקה האמריקנית שוויון זכויות. מעשית, אפלייתם טופחה במשך מאה שנים. הזכות לבחור הייתה כרוכה בסיכון-נפשות במדינות רבות, בהן שחור שביקש להצביע יכול היה לספוג כדור בראשו על חוצפתו. הזכות להשכלה סגרה אותם בבתי ספר משלהם, מגיל ינקות ועד אוניברסיטה. כשהעזו אמיצים לעתור לבית המשפט העליון, קבעו השופטים שהפרדה אין פירושה אי-שוויון, וקיבעו את עקרון 'נפרד אך שווה' הידוע לשמצה. כך הונצחה הסגרגציה, כולאת את השחורים בגטאות בחסות הממשלה, ומעניקה להם את המינימום בפנים חמוצות. החופש שניתן היה אפרטהייד בפועל, חוסם בפני האפרו-אמריקנים כל אפשרות לאינטגרציה וחירות אמיתיים.

עד שנת 1955, הוזנח הפצע בלב האומה. הכאב שנחווה מחוף לחוף לא זכה לטיפול. ואז, תקרית קטנה התחילה את המהפכה.

תחילתה של מהפכה

רוזה פארקס, אישה שחורה ממונטגומרי, אלבאמה, סירבה לפנות את מקומה באוטובוס לנוסע לבן, כפי שדרש ממנה הנהג. היא נאסרה, נשפטה והורשעה בהפרת הסדר הציבורי. באותם ימים החוק קבע כי חלקו הקדמי של האוטובוס מיועדים ללבנים ואילו בחלק האחורי ישבו השחורים. פארקס אומנם ישבה בחלקו האחורי של האוטובוס, אולם כאשר החלק הקדמי התמלא הנהג נהג לפנות לשחורים ולהורות להם לפנות את מקומם.

ד"ר מרטין לותר קינג, כומר בפטיסטי בלתי ידוע, שמע על התקרית והחליט לפעול. הוא ארגן חרם אוטובוסים בעיר מונטגומרי, שבו החרימו השחורים את האוטובוסים בשל ההפרדה הגזעית בהם. החרם נמשך כשנה, עד שפסק בית המשפט שההפרדה הגזעית באוטובוסים חייבת להיפסק.

כשמרטין לותר קינג דיבר בוושינגטון, שמונה שנים אחרי תקרית רוזה פארקס, חזונו נשמע עדיין פנטאסטי לחלוטין

פארקס, ששוחררה מהכלא, הפכה לאחת הפעילות הבולטות בתנועה וסמל המאבק בהפרדה גזעית. המאבק התחיל במקומות ישיבה באוטובוסים, אבל זה היה רק קרב קטן במלחמה ארוכה ומייגעת. כשמרטין לותר קינג דיבר בוושינגטון באוזני מאות אלפי צועדים, שמונה שנים אחרי תקרית רוזה פארקס, חזונו נשמע עדיין פנטאסטי לחלוטין. האפליה נגד שחורים הייתה קיימת בכל מקום: באזורי מגורים, בהשכלה, בעבודה, בפעילויות פנאי. בדרום, הקו קלוקס קלאן הפעילו אלימות שהגיעה לעיתים לרצח כלפי שחורים – ולא הובאו לדין. בבית המשפט צבע העור היה טענה חזקה יותר מכל, וכך הורשעו אנשים בפשעים שלא ביצעו, רק בשל צבע עורם. לציבור של עשרות מיליונים היו נציגים ספורים בקונגרס – ואף לא סנאטור אחד!

אבל מרטין לותר קינג, איש של מעשים ושינוי בדרך של התנגדות אזרחית לא אלימה, היה גם איש של חלומות סוערים, שהלהיטו את שומעיו.

"ובעת נצעד, כמובטח, תמיד נצעד קדימה, לא נסב לאחור. לעולם לא נתרצה כל עוד השחור הוא קרבן פחדים שאין להעלותם על דל שפתיים. לעולם לא נתרצה כל עוד גופינו עייפים מלאות של סבל, כל עוד לא נוכל לשכור חדר באכסניה על כביש מהיר, או במלון בעיר. לא נתרצה כל עוד השחור נע מגטו צר אל סוגר רחב ידיים. לעולם לא נתרצה כל עוד טפנו חשוף וכבודו העצמי שדוד מול תמרורי 'ללבנים בלבד'. לא נתרצה כל עוד השחור במיסיסיפי אינו יכול לבחור, והשחור בניו יורק מאמין כי אין את מי לבחור. לא, לא נתרצה כל עוד צדק לא ייטוף כמים, וזכויות כאפיקים בעוז…"

זה היה החלק המעשי של נאומו באנדרטת לינקולן. אבל קינג, אחרי הפירוט הדקדקני של העוולות שיש לתקן, התעלה אל שיא נאומו, באחת הפסקאות המפורסמות בתולדות האנושות:

"יש לי חלום שיום אחד תקום אומה זאת ותגשים את משמעותה האמיתית של סיסמתה: 'אנו רואים אמיתות אלה כמובנות מאליהן: שכל בני האדם נבראו שווים'

"יש לי חלום שיום אחד על גבעותיה האדומות של ג'ורג'יה, יוכלו בניהם של עבדים לשעבר ובניהם של בעלי עבדים לשעבר להתיישב יחדיו לשולחן האחווה.

"יש לי חלום שיום אחד אפילו מדינת מיסיסיפי, מדינת המדבר, המזיעה תחת חום אי הצדק והדיכוי, תהפוך לנווה מדבר של חופש ושל צדק.

"יש לי חלום שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה בה לא יישפטו על פי צבע עורם אלא על פי טיב אישיותם."

חמש שנים לאחר מכן, כמו להוכיח את המרחק בין חלומות ומציאות, נרצח מרטין לותר קינג בידי מתנקש, שלא אהב את מסר השוויון בין גזעים. אבל קינג מת רק לאחר שכבר הניח יסודות מוצקים לתנועת זכויות האזרח, פרי רוחו. הוא הספיק לראות את זכות ההצבעה מובטחת לשחורים גם בעומק הדרום החשוך; הוא הספיק לראות תלמידים שחורים עוברים בשערי אוניברסיטה לבנה תחת הגנתו של המשמר האזרחי שזימן הנשיא קנדי; הוא הספיק לראות את חלומו הופך, אם לא למציאות, אזי לפחות לחלומה של אומה.

הדרך אל החלום

בשבוע שעבר, עמדה אמריקה במרחק נגיעה מהחלום, כשבחרה את ברק אובמה לנשיא השחור הראשון בתולדותיה.

אם רוחותיהם של קינג ושל פארקס היו שם, בגראנט פארק בשיקגו, הן בוודאי הביטו על מאות האלפים שהריעו לאובמה, יותר מאשר על הנשיא הנבחר עצמו. הקהל סיפר את הסיפור המעניין יותר: שחורים ולבנים, צעירים ומבוגרים, הניפו את דגלי ארצות הברית בדמעות. אוהדיו של נשיא נבחר הם תמיד נרגשים: אבל כאן כללו כותרות הניצחון את המילה 'היסטוריה'. נשיא שחור לארצות הברית? מי היה מאמין, בימים הלא-כל-כך-רחוקים, בהם ביקש נהג האוטובוס מרוזה פארקס לפנות את מקומה לטוב ממנה, אזרח לבן.

קינג, בריאליזם הנחוש שלו, היה ודאי אומר שהחלום טרם הוגשם לחלוטין. הישג של אדם אחד לא מחפה על הזנחה וקיפוח שעוד קיימים. ובכל זאת, מים רבים זרמו במיסיסיפי מאז הנאום באנדרטת וושינגטון. נכון, אובמה, קשה להאמין, הוא בסך הכל הסנאטור השחור החמישי בתולדות האומה. אבל החוסר בייצוג הולם בסנאט הוא אחד הקצוות האחרונים שנותר לקשור בדרך אל השוויון האמיתי, בדרך אל חלומו של קינג. היחסים הבין-גזעיים באמריקה לא דומים בשום דבר לאלו של שנות ה-50 וה-60 במאה הקודמת. אמריקה הזו, שבחרה נשיא שחור ברוב סוחף ובהתלהבות מדבקת, היא אמריקה שרוצה, לכל הפחות, לתת צ'אנס לחלום.

במידה רבה, הבחירות לא היו רק על ברק אובמה האדם. הן היו על ברק אובמה כנדבך נוסף בבניין שעל הקמתו שקדו מרטין לותר קינג ודורות של פעילי שוויון וצדק. אובמה לא היה מנצח לולא האמין הציבור האמריקני שהוא האיש הנכון במקום הנכון – אבל הציבור האמריקני הגיע למסקנה הזו בלי לקחת את צבע עורו בחשבון.

"יום אחר יום, המתחים הבין גזעיים הוקלו באמריקה, בעוד חברים שחורים ולבנים לספסל הלימודים מצחקקים מעל פתקים ששרבטו זה לזה, קולגות מרכלים יחד מעל לכוס קפה, קהל לבן בעיקרו נקשר לאופרה ויניפרי ואנשים מתרגלים לראות מנהלים שחורים בוול-סטריט ומזכירים שחורים בקבינט." כתב ה'ניו-יורק טיימס'. "עדיין, העובדה שאמריקנים יהיו מוכנים סוף סוף לבחור נשיא שחור הדהימה המוני מלומדים, פוליטיקאים ופעילי זכויות אדם."

אפשר לנחש שהיא לא הייתה מדהימה את קינג. אחרי הכל, הוא היה איש של חלומות.

אנחנו, אזרחי האוטופיה

זה היה לילה של אופטימיות, גם עבור אלו שהצביעו עבור מקיין, גם עבור אלו שהתנגדו בחריפות לעמדותיו של אובמה, גם עבור אלו שתחילת הממשל שלו ממלאה אותם בחששות כבדים. בצד כל הרגשות האחרים, לפחות פינה קטנה הייתה חייבת להישמר לאופטימיות. אם זה אפשרי, אילו שינויים לא ניתן לחולל? איזו טרנספורמציה חברתית היא באמת מחוץ להישג ידינו?

אם עוצרים וחושבים לרגע – האם אנו עצמנו לא חיים באוטופיה?

הדיבור על "תיקון עולם" נתפס לעיתים קרובות מדי כנאיבי, רטינות של צעירים שטרם למדו את האמת על החיים. אוטופיות, מלמדים אותנו מהר מאד, הן ז'אנר ספרותי. לא מציאות חיים שמותר בכלל לחלום עליה. אבל אם עוצרים וחושבים לרגע – האם אנו עצמנו לא חיים באוטופיה?

לו רק יכולנו לשאול את בני ימי-הביניים, צמיתים נטולי זכויות בחברה פיאודלית. לו רק יכולנו לדבר עם אנשי העת החדשה, שבמאה ה-18 עוד היו נתונים לא פעם לשלטון מלוכני אבסולוטי שלא ראה כל ערך בחייהם הקטנים. לו יכולנו לשמוע את מיליוני נתיני הקולוניות במאה ה-19 ובמאה ה-20, שעדיין לא ידעו אפילו את צמד המילים 'הגדרה עצמית' – אבל ידעו שחייהם מלאי אומללות. לו שמענו את דעתם של כל אלה, היינו מגלים שהם סבורים שהעולם המערבי המודרני הוא אוטופיה, ואנחנו אזרחים בגן-עדן עלי אדמות.

אך זו המחשבה האחרונה שמזדמנת לנו כשאנו מביטים סביבנו ורואים ליקויים ופגמים על כל צעד ושעל. אבל אפילו הבעיות שלנו, היו אומרים בני-קדם, הן בעיות של אוטופיה.

היהדות, מקור המושג 'תיקון עולם', מלמדת אותנו להאמין באוטופיות. כיהודים, אנו בני האומה שלימדה את העולם לשאוף לחיים טובים יותר, לאנושות מוסרית יותר, לצדק חובק כל, לאהבת זולת. אלו אינם רק צרור מילים יפות. הם תמרורים שמכוונים אותנו כשאנחנו מחליטים שהעולם שלנו, כמות שהוא, אינו משביע רצון. שיש כל כך הרבה מקום לתקן. וזה תפקידנו כבני האנוש שנבחרו לאכלס את הפלנטה הזו: לא לקבל את הרע במשיכת כתף, אלא לפעול להביא את הטוב.

לפני מאתיים שנה, דמוקרטיה הייתה רעיון תימהוני במרבית המערב. לפני מאה ועשר שנים, זכות הצבעה לכל אחד הייתה לא מוכרת. לפני חמישים שנה, נשיא שחור לארצות הברית היה רעיון שאוב ממדע בדיוני.

הדברים הללו התגשמו כי לאדם יש כוח לשנות, ובזמן קצר יותר ממה שאנחנו נוטים לחשוב. לא צריך לחכות אלפי שנים לצדק חברתי – מסירות של עשרות שנים מפלסת דרך מהר מכפי שניתן להאמין. תיקון העולם הוא בידיו של כל אחד שמעז לחלום.

מרטין לותר קינג ועמיתיו העזו לחלום. ארבעים שנה אחרי מותו, העולם כולו יודע שהזמנים באמת משתנים – אם אנחנו רק בוחרים לשנות אותם.