זאת נהייתה סנסציה אינטרנטית. מיליוני אנשים צפו בה אונליין ומיליונים נוספים כנראה יעשו זאת בעתיד.

"ההרצאה האחרונה", מאת פרופסור רנדי פאוץ', היא שיעור מאוד מיוחד שנמסר על ידי אדם מאוד מיוחד. ב-18 בספטמבר 2007, מסר ד"ר רנדי פאוץ' את ההרצאה האחרונה שלו באוניברסיטת קרנגי מלון בפיטסבורג. זו הייתה הרצאה אחת מתוך סדרת הרצאות שנמסרו על ידי פרופסורים שונים, כשכל אחד מהם מעביר את ההרצאה שלדעתו היה מוסר אילו ידע שהיא תהיה האחרונה בחייו.

אצל רנדי התגלתה מחלת סרטן הלבלב, והוא ידע שנותרו לו חודשים ספורים בלבד לחיות. והוא אכן נפטר עשרה חודשים אחרי אותה הרצאה, ב-25 ביולי 2008.

הרצאתו של רנדי עסקה בדברי חכמה רבים. הוא התמודד באופן מדהים עם קביעתו ש"אנחנו לא יכולים לשנות את הקלפים שקיבלנו, אנחנו יכולים רק לבחור כיצד לשחק בהם. אם אני לא נראה עגום כמו שחשבתם שאני אמור להיות, צר לי לאכזב אתכם... אני עומד למות ואני שמח, משום שאין שום דרך טובה אחרת לשחק את המשחק."

חומות לבֵנים קיימות כדי שנוכל להוכיח עד כמה רצינו באמת את הדבר

רנדי מעודד אותנו להחזיק חלומות ומטרות בחיים ולפעול להשגתם, לעולם לא לאבד את ההתפעלות הילדותית שלנו. "על ערש דווי", הוא מסביר, "לא נתחרט על הדברים שעשינו, אבל נתחרט על מה שלא עשינו ורצינו לעשות". ולאורך הדרך, אנחנו צריכים גם לאפשר את מימושם של חלומות הזולת, מה שלדבריו יכול להיות מענג אפילו יותר ממימוש חלומותינו שלנו.

איך אנחנו צריכים להגיב כאשר אנחנו נתקלים במכשולים בדרך אל הגשמת חלומותינו? רנדי משיב: "חומות לבֵנים קיימות כדי שנוכל להוכיח עד כמה רצינו באמת את הדבר." אנחנו מוכרחים להתכונן היטב ולהתאמץ מאוד בחיים, משום שאין דבר כזה 'סתם מזל'. "מזל זה כשההכנות שלנו פוגשות בהזדמנות".

הרצאות רבות בסדרה הכילו חוכמה רבה. מה המרתק דווקא בזאת? מדוע דווקא היא כל כך פופולארית עד שהפכה לספר רב מכר?

חלק מהעניין הוא ההערצה לאישיותו ולצורת ההסתכלות של רנדי. הוא היה אדם שקידם את המוות באומץ, הומור, אופטימיות ומיקוד.

לקדם את המוות

אנחנו לא אוהבים לחשוב על העובדה שבסוף כולנו נמות. ההתמודדות עם המוות לא מפחידה רק בגלל שניאלץ לוותר על כל הדברים הנפלאים שהעולם מציע, אלא שבעצם המחשבה על המוות, אנחנו מתמודדים עם הפחד מפני הבלתי נודע. לכן, אנחנו מעבירים את החיים שלנו בהעמדת פנים כאילו נחייה לנצח. מי רוצה להתמודד עם מותו הסופי?

היהדות מסתכלת על המוות בצורה שונה. למעשה, התורה קובעת שמוות הוא דבר חיובי: "וירא אלוקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד" (בראשית א, לא).

המדרש (מדרש רבה ט,ה) אומר בשם רבי מאיר: "הנה טוב מאד, הנה טוב – מות".

למה המוות נחשב למשהו טוב?

"הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה... ולאן אתה הולך [לקבר] " (פרקי אבות, ג, א).

המשנה לא אומרת 'לאן תלך' בלשון עתיד, אלא 'לאן אתה הולך', בהווה. מרגע לידתנו, אנחנו יוצאים למסע שיעדו הוא יום המוות והכניסה בשערי החיים שלאחר המוות. לכן אנחנו צריכים להפיק את המקסימום מכל יום ויום בחיינו.

כפי שאומר התלמוד:

"אמר רבי אליעזר: שוב יום אחד לפני מיתתך! אמרו לו תלמידיו: וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם: וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר - ונמצא כל ימיו בתשובה!" (שבת קנ"ג ע"א)

זה מה שאמר המלך שלמה בקהלת (ט, ח): "בכל עת, יהיו בגדיך לבנים'. אפשר לצייר זאת במשל. מלך אחד הזמין את כל משרתיו למשתה גדול, אך לא הודיע להם מתי הוא יחול. החכמים שבהם לבשו את בגדיהם הטובים ביותר ועמדו להמתין מחוץ לשערי הארמון. הטיפשים נשארו בבגדיהם הפשוטים והמשיכו בעיסוקיהם הרגילים, מתוך הערכה שנותר להם זמן רב. פתאום המלך קרא לכולם להגיע, ורק לחכמים שבהם הורה לשבת, לאכול, לשתות וליהנות. (בפרפראזה מהכתוב בגמרא, שבת קנג ע"א).

החיים הם הכנה ממושכת למשתה הגדול עם בורא העולם. יתכן שיקראו לנו להגיע למשתה בכל רגע; אף אחד לא יודע מהו יום מותו. אם אנחנו מהחכמים, נחיה כל יום בחיינו מתוך הכנות, דחיפוּת, זריזות והתמקדות במטרה.

רנדי פאוץ' אמר, שבעוד שהוא לא היה רוצה למות צעיר כמו שנגזר עליו, הוא אסיר תודה שזכה לקבל על כך התראה. זה מזכיר את יעקב אבינו שהתפלל לאלוקים לחלות לפני מותו, כדי שתהיה לו הזדמנות לסיים את הדברים שהוא רוצה להשלים בחייו.

אילו היו נותנים לנו זמן בלתי מוגבל בעולם הזה, רובנו לא היו מנסים להשיג שום דבר

המוות טוב משום שהוא שם גבול למספר הימים בהם עלינו להשלים את מטרותינו. אילו היו נותנים לנו זמן בלתי מוגבל בעולם הזה, רובנו לא היו מנסים להשיג שום דבר. היינו תמיד מרגישים שנשאר לנו כל כך הרבה זמן כדי להשלים את תפקידינו. מתוך הידיעה שימינו קצובים, מגיעה המוטיבציה לשאוף לגדלות.

זהו פירושה של האמירה התלמודית שהביכה רבים במשך הדורות: "אמר להם: מה יעשה אדם ויחיה? אמרו לו: ימית עצמו" (תמיד לב ע"א). אם נלמד איך למות, אז נלמד איך לחיות. אם נחיה כל יום כאילו הוא היום האחרון שלנו, נתייחס לכל התנסות בחיים בלהט, בעוצמה ובאופן מיוחד.

להותיר צוואה רוחנית

מסתבר שצוואתו הרוחנית של רנדי ב"הרצאה האחרונה" שונה ממה שחשבנו. למרות הפופולאריות בה זכתה הרצאתו, הוא סיפר שלמעשה כיוון את דבריו לשלושת ילדיו הקטנים. "אני חושב שנפלא שהשיעור הזה הועיל לכל כך הרבה אנשים, אבל האמת היא שלא מסרתי אותה אפילו ל-400 האנשים שהגיעו לקרנגי מלון כדי להקשיב לה. את ההרצאה הזאת כתבתי לשלושה בני אדם, וכשהם יתבגרו הם יצפו בה", הוא אמר.

אז אילו ניתנה לנו אפשרות למסור הרצאה אחרונה אחת לפני שנמות, מה היינו אומרים?