14/08/08:

"חוזר בלי מדליה", הייתה הכותרת שהתנוססה בראש הדיווח על הפסדו של אריק זאבי באולימפיאדת בייג'ינג ליריביו ההולנדיים והברזילאים. חוזר בלי מדליה. בלי. מדליה. בלי.

אוף, כל כך רצינו שהוא יביא לנו מדליה. כל כך בנינו על מדליה. מדליה עגולה, מבריקה ונוצצת. רצוי אחת שעשויה זהב, כזו שתביא לכדי ניגון פומבי ודרמטי של "התקווה" אי שם במעצמה הסינית וכולנו נוכל להזיל דמעות התרגשות מול המסך וליישר את הכתפיים עם חזה מורם, בגאווה יהודית-ישראלית שכבר שכחנו, מהר מדי, איך היא מרגישה. אנחנו כל כך מכורים לתחושה המתוקה הזו. כל כך מתגעגעים לזכייה חדשה באיזו תחרות עולמית, פרס נובל למשל, מקום ראשון באירוויזיון, אליפות אירופה בכדורסל, טקס אוסקר, תחרות מיס תבל, משחקי המונדיאל או וואט אבר. זה באמת לא משנה לנו, העיקר לזכות במשהו.

20/08/08:

"חוזר עם מדליה", הייתה הכותרת שהתנוססה בראש הדיווח על זכייתו של שחר צוברי במדליית ארד, וכולנו נשמנו לרווחה. חוזר. עם מדליה. איזה כיף, גם לנו יש מדליה משלנו.

הנה, לאחר כל האכזבות מהמשלחת הישראלית, הוא השיב לנו בחזרה את הכבוד האבוד. חסך לנו את הבושה. מנע מאתנו ביזיון. אנחנו סוף סוף יכולים להיות קצת גאים בעצמנו. אנחנו כנראה לא לוזרים כמו שחששנו שנהפוך להיות.

כמה אנחנו שווים באמת?

כששלחנו אותם, ואת יתר המשלחת, אמרנו לעצמנו, יש כאן כמה סיכויים סבירים למדליית זהב ישראלית חדשה, לקצת כבוד עולמי, אבל גם אם הם לא יביאו מדליית זהב, נסתפק אפילו במדליית כסף או מדליית ארד נוספת, אנחנו לא בזים להן, העיקר איזו פיסת מתכת עגולה וחדשה מגורם מוסמך ורשמי שתעזור לנו להוכיח לעולם שאנחנו עדיין שווים.

אנחנו מאד שווים, אנחנו פשוט צריכים שגם העולם יידע כמה אנחנו שווים

לא-לא-לא. שלא תחשבו אחרת. אנחנו יודעים שאנחנו שווים. אנחנו מאד יודעים שאנחנו שווים. הנה, גל פרידמן קטף את הזהב באולימפיאדה הקודמת, פרופ' אומן זכה בפרס נובל לאחרונה, גם ש"י עגנון עשה את זה מתישהו, לקחנו פעם את המקום השני באליפות אירופה, עודד בלילטי צילם תמונה שזכתה בפוליצר, אנחנו מעצמת הייטק, ב-67 ניצחנו, לגמרי לבד, קרבות שלכאורה נראו אבודים מראש, כמה שירים שלנו זכו באירוויזיון, וכל זה רק מדגם חלקי שאינו מייצג כלל.

אנחנו מאד שווים, אנחנו פשוט צריכים שגם העולם יידע כמה אנחנו שווים. מאז שהוקמנו, אי שם באמצע 48, אנחנו כל הזמן נלחמים כדי להוכיח לו את זה. נאבקים להצטיין. שואפים להתבלט. מתחננים להכרה. כי אם העולם לא יידע כמה אנחנו שווים – איך בדיוק נהיה בטוחים שאנחנו באמת כאלו?

וגם אחרי שזכינו, והוכחנו לכולם כמה שווים אנחנו וכמה לא כדאי להתעסק איתנו, אנחנו חייבים לשמור על המעמד הנכבד וכל הזמן מנסים לאתר ולטפח נציגים חדשים, מכל התחומים, שיטוסו להביא לנו כבוד בחו"ל וילטפו את האגו הלאומי-קולקטיבי שלנו, שמאז מלחמת לבנון השנייה נמצא במצב גסיסה מתקדם, והכל כדי שנמשיך להרגיש שווים.

זה מאד מפחיד אותנו לחשוב שיום אחד נקום בבוקר וכבר לא נהיה כאלה. ואני, אני אולי קצת מקווה שיום אחד נקום בבוקר וכבר לא נרגיש צורך להיות כאלו. שנשתחרר מהאגו-טריפ המטופש הזה, מהמרוץ הבלתי נלאה לצמרת, שנבין ששום זכייה לא הופכת אותנו לחשובים יותר ושום הפסד לא הופך אותנו לנחותים יותר, שניצחונות לא יבלבלו אותנו וכישלונות לא יפחידו אותנו, שאנחנו לא צריכים להיות הכי מוכשרים על גבי הגלובוס, ושליכולת ההרבצה של בחורצ'יק ישראלי נחמד בשם אריק, או ליכולת השיוט של אילתי חביב בשם שחר, אין שום קשר לשווי האמיתי שלנו.

כל עוד נמשיך לאמוד את עצמנו עפ"י המיקום של ציפי לבני ברשימת האנשים המשפיעים של הטיים, או עפ"י ניצחון של נציג זה או אחר בתחרות זו או אחרת, ונאפשר לזה להכתיב לנו את מצב רוחנו הלאומי, אנחנו בבעיה קשה. אם אתם חושבים שאני מגזימה, נסו להיזכר באבל הלאומי ששורר כאן לאחר כשלונות צורבים של נבחרת ישראל בכדורגל או בכדורסל, או תעקבו אחרי משחקי הכבוד הילדותיים של ישראל וחיזבאללה לגבי השאלה הבלתי פתירה: "מי ניצח במלחמה?", כאשר היא אינה רלוונטית לשום עניין מעשי ותשובה עליה לא תקים שום הרוג לתחייה, אולי רק תאפשר לנו לסמן וי עקום נוסף ליד רשימת הניצחונות המוטלים בספק שלנו.

הגיע הזמן להפסיק לנסות להוכיח לעולם מה אנחנו שווים, ולהתחיל להוכיח לעצמנו מה אנחנו שווים

הגיע הזמן להפסיק לנסות להוכיח לעולם מה אנחנו שווים, ולהתחיל להוכיח לעצמנו מה אנחנו שווים. העניין הוא ששווי אמיתי של אומה לא נמדד ביכולתו של צביקה פיק לייצר להיטים אירוויזיוניים, בעליונותיה האסטטית של מלכת היופי התורנית שלנו על פני עמיתתה ההודית, או בכישרון הבעיטה של החלוץ הימני בנבחרת. אלו דברים נחמדים ויפים, אך אל לנו לשכוח שהם רק משחק.

שווי אמיתי של אומה, נמדד באיכות האנושית שלה, באיכות המוסרית שלה, ברצון להקים חברה צודקת ומתוקנת יותר. בשאיפה שלה להתעלות לא מעל אחרים, אלא בעיקר מעל עצמה. גול בדקה התשעים זה אמנם לא נעים, אבל זו לא "השפלה" (למרות שאולי כמה פרשני ספורט יכנו זאת כך). רמת פשיעה גבוהה, אדישות חברתית, גניבת ברזים בתורכיה ומעילה מוסרית של נבחרי ציבור – זו השפלה. הבשורות הרעות הן שקצת שכחנו את זה לאחרונה, הבשורות הטובות הן שאנחנו לא צריכים לנצח אף אחד כדי לשנות את זה, חוץ מאשר את עצמנו.

ואז, אז אולי נחזור להיות קצת יותר קרובים למשמעות המקורית של "אור לגויים".