מוסד הנישואים מעולם לא היה פחות פופולארי. אם בעבר נישואים היו טקס מעבר חשוב לבגרות, אולי ההתבגרות האולטימטיבית, היום הם נמצאים בתהליך שמאיים להפוך אותם, בסופו של דבר, לתופעה אזוטרית כמעט.

בישראל, זה נראה עדיין מעט מרוחק. אחרי הכל, כפי שהתבטא פעם עיתונאי ציני, אם החלום האמריקאי הוא להתחתן עם בן זוג מצליח, לקנות בית בפרברים ולגדל שני ילדים וכלב במקביל להתקדמות בקריירה, החלום הישראלי הוא פשוט להתחתן בחתונה גדולה ויפה. אבל על אף שמשפחתיות היא עדיין מוטיב מרכזי בחברה הישראלית, גם אנחנו לא מוגנים מרוחות הזמן. מחקרם של יוחנן פרס ורות כץ על המשפחה בישראל מצא שמאז קום המדינה חלה ירידה קבועה ומתמשכת בשיעור הנישואים בישראל, כשכל מלחמה מעלה את השיעורים לזמן קצר לפני שהם שבים לצנוח. בשנות ה-90 התקיימו שבע חתונות ל-1,000 תושבים מדי שנה, לעומת 9-8 בתחילת שנות ה-70, מדווח פרופסור משה סיקרון במאמרו 'מגמות ותמורות באוכלוסיות ישראל.' וגם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת מידי שנה נתונים על מספר המתחתנים והמתגרשים שמצביעים על התמשכות המגמה הזו. אם בשנת 2002, למשל, נישאו בישראל 40,000 זוגות, בשנת 2005 המספר ירד ל-26,454 בלבד.

בסקנדינביה, למשל, צריך מילון מצויר כדי להסביר לדור הצעיר במה מדובר.

בכל זאת, אצלנו טרם מדובר במשבר עמוק. גיל הנישואים מתאחר, פחות אנשים מתחתנים, אבל לפחות אנשים יודעים, פחות או יותר, מה פירוש המושג 'נישואים'. בסקנדינביה, למשל, צריך מילון מצויר כדי להסביר לדור הצעיר במה מדובר. שם הכריזו כבר מזמן על מות הנישואים: 60% מהילדים הבכורים לאמהותיהם נולדים להורים לא נשואים. בדנמרק ונורבגיה מספר הגרושים צונח בהתמדה מהסיבה הפשוטה שכדי להתגרש, צריך קודם כל להתחתן.

מי שמתקרבת באופן מסוכן לסקנדינביה נטולת החתונות, היא בריטניה. מולדת השמרנות האנגלו סקסית כבר מזמן לא שמרנית בתחומי המשפחה. למעשה, אחוזי הנישואים שם מצויים בירידה כה מדאיגה, שהממשלה התחילה לתפור חבילת תמריצים והקלות במס עבור אנשים שיואילו בטובם להתחתן. בשנה שעברה, למשל, התחתנו שם פחות מ-23 מכל 1,000 גברים רווקים. כמעט מחצית מהילדים נולדים להורים לא נשואים, ורוב האנשים לא שוקלים כלל חתונה. ואם כבר מתחתנים: איכות הנישואים מפוקפקת: 45% מהזוגות הצעירים מתגרשים עד מהרה. המרכז הבריטי למחקרי מדיניות מזהיר:

"הירידה הרצינית בשיעורי נישואים היא התפתחות מדאיגה מאד. זוגיות ללא נישואים היא שותפות שבירה ביותר. לא גירושים יהיו הגורם המשפיע ביותר על ילדים בעתיד, אלא הורים שעוברים ממערכת יחסים אחת לאחרת, כשנישואים לא מהווים פקטור באף אחת מהן. המון נשים בגילאי הארבעים והחמישים יחיו לבדן, בלי שנישאו מעולם, עם כל המשמעויות הרגשיות והכלכליות הגלומות במצב הזה. האם אנחנו רוצים שהתחזיות אלו התקיימו, או שאנחנו רוצים להחזיר כמה מהמידות הטובות של העבר?"

לחזור למידות הטובות של העבר היא בדרך כלל המלצה מוסרית, שתבטיח לעג וקלס למי שמציע אותה. אבל המכון ששחרר את ההצהרה אינו מוסד דתי או אתי. ואלו הדואגים לעתיד מוסד הנישואים בבריטניה – או בעולם – לאו דווקא מונעים ממוסריות עמוקה. הפוליטיקאים הבריטים, כמו רוב עמיתיהם המערביים, נזהרו בעשורים האחרונים מלשבח את המשפחה המסורתית, הכל בשם הפוליטקלי קורקט. אבל המגמה הזו השתנתה. שמרנים וליברלים כאחד מדברים בשבח הנישואים. סיבה אחת היא שמומחים מוכיחים שוב ושוב, מגובים בנתונים, שלילדים שגדלו עם שני הורים יש, באופן כללי, יתרון מוקדם על פני ילדים הבאים ממשפחות חד הוריות. סיבה שנייה היא שריבוי ההורים היחידאיים, והעוני שבמקרים רבים ילדיהם גדלים בו, הוא משא כבד על מערכת הרווחה.

נישואים הם הדבר ההגיוני לעשות, זו הייתה המסקנה של הממשלה הבריטית והמומחים, ואת ההיגיון הזה הם מנסים להבהיר לתושבים בעזרת הקלות במס. אבל אם הנישואים הם דבר כל כך הגיוני ומועיל, למה הירידה בהם נמשכת?

חינוך ילדים ונישואים

כמובן, לא חסרות סיבות והסברים. אבל מינט מרין מהטיימס הבריטי הציעה את התיאוריה המשכנעת ביותר, לטעמי. בעברה כפעילת סטודנטים שמאלנית-קיצונית, היא הוקיעה נישואים כאחת מהרעות החולות של הבורגניות. היום, כאישה, אם ופובליציסטית מכובדת, היא מזהה את הטוב שבנישואים – ואת הסיבות שעבור אנשים רבים, לאו דווקא סטודנטים משולהבים, נישואים רחוקים מלהיות משהו שהם חולמים עליו, חוץ מאשר בביעותי לילה.

הדרך שבה אנו מגדלים ילדים הורגת את מוסד הנישואים.

"הדרך שבה אנו מגדלים ילדים הורגת את מוסד הנישואים", היא קבעה. היא מונה את כל ההסברים הרגילים: מהכנסות נמוכות שלא מספקות לאנשים ביטחון כלכלי הדרוש לנישואים ועד הפתיחות הליברלית שמחקה את הסטיגמה מזוגיות ללא נישואים או משפחות חד הוריות. "עם זאת", היא ממשיכה, "אני סבורה שיש כאן פקטור נוסף שחייב להיות חלק מההסבר. אני חושדת שאחת הסיבות העיקריות שאנשים לא נישאים – או נשארים נשואים – היא שמשום שלכל כך הרבה אנשים חסרות יכולות חברתיות בסיסיות. במילים אחרות, הם לא חונכו כמו שצריך, או לא חונכו כלל. זה משהו שקורה לא למיעוט, אלא לרוב הילדים כיום."

"חִיבְרוּת" (סוציאליזציה בלעז – התהליך בו נלמדת ההתייחסות והפעילות ההדדית עם אחרים), היא מזכירה, "הוא תהליך מורכב שבו ילד לומד להיות יצור חברתי – בוגר אחראי, מתחשב, בעל משמעת עצמית, שמסוגל לאהבה ונאמנות בלתי אנוכיים. במילים אחרות, מבוגר המסוגל לתת את המיטב שבו לנישואים ולהפיק מהם את המרב."

לא קל לגדל ילד כזה, מסכימה מרין. זה דורש הרבה זמן ומאמץ, שלהורים היום אין. יותר ויותר הורים עובדים יותר ויותר שעות, רואים את ילדיהם לזמן מועט, ובזמן הזה הם ממהרים וטרודים באלף דברים אחרים. ילדים מבלים שעות ארוכות במעונות וצהרונים, שלעיתים קרובות הצוות בהם מועט מידי ולא מסוגל להיות אפילו תחליף בינוני בטיבו להורים. "בגיל חמש, חלק גדול מהנזק כבר נעשה. את המשכו עושים בתי ספר דלי אמצעים, כיתות גדולות מידי, בריונות בהפסקות והורים לא נגישים, בתים ריקים, התפרעויות רחוב, צפייה בבדידות בטלוויזיה והימלטות קבועה לעולם האינטרנט". "לא פלא", מסיימת מרין בציניות, "שהממשלה הבריטית הרגישה מחויבת לא מזמן לייעץ להורים לקרא לילדיהם סיפור לפני השינה. ההורים מעצמם לא היו חושבים על כך, מאמינה הממשלה."

החִיבְרוּת הכושל של ילדים קורה בכל רחבי העולם, כמובן. בכל העולם, אנשים עובדים שעות ארוכות יותר מאי פעם, ובים המטלות היומיומי פשוט אין זמן מספיק להקדיש לילדים. אם פעם, לפחות, יכולת לסמוך על האחים והאחיות שילמדו זה את זה את האלף-בית של חינוך תקין, הרי שמשפחות קטנות עם הפרשי גיל גדולים בין הילדים מונעות גם את האפשרות הזו. אם לא מהמשפחה, ממי ילמד הילד חיי חברה? מהחברים שלו, יש לקוות. אבל האם יש לו כאלה? לפי דיווחיהם הכנים של תלמידי ישראל, למשל, נראה שבתי הספר לא ממש מהווים גן-עדן של חברות וידידות. במקרים רבים הם מוקדי ניכור ואפילו אלימות.

בכל מקרה, בתי ספר הם סוכני-משנה בתהליך החִיבְרוּת של הילד. כמו שקובע ד"ר דייויד אלקינד, פרופסור אמריקני להתפתחות הילד: "המשפחה היא בית הספר של יחסי אנוש בו ילדים לומדים לחיות בתוך חברה". אלקינד הוכיח שלילדים שלמדו בבית במקום ללכת לבית הספר, היו בדרך כלל כישורים חברתיים טובים יותר מאלה של ילדים שהלכו לבית ספר, מה שמוכיח שמשפחה חזקה ומעורבת היא האלמנט הדומיננטי ביותר בחִיבְרוּת של הילד. אבל, איה המשפחות הללו בדור שמקדיש לילדים, בממוצע, פחות מרבע שעה ביום?

משפחה חזקה ומעורבת היא האלמנט הדומיננטי ביותר בחִיבְרוּת של הילד.

ומה עם אינטראקציה עם חברים? חברים מהרחוב או השכונה הופכים להיות חלק מסיפורי העבר. אחרי הצהריים, רוב הילדים כבר לא משחקים למטה בחצר. הם צופים לבדם במסך הטלוויזיה או במסך המחשב. לא פלא שמחקר שהתפרסם לאחרונה קבע שיש לאנשים בעולם המערבי פחות חברים מאי פעם, על אף שפע אמצעי התקשורת. עדיף כבר ליצור קשר עם גולשים אנונימיים ברשת. זהו קשר שטחי יותר, בלתי מחייב, ועם חברי האינטרנט שלך בניו-זילנד או סינגפור יצטרכו עזרה, לא אתה תתבקש להגיש אותה. עם כל נפלאות הטכנולוגיה, המרחק הפיזי הוא עדיין מחסום – או במקרה הזה, גדר הגנה מפני האפשרות שהחברות תצטרך להתבטא במעשים.

אז מה הפלא, באמת, ששיעור הנישואים במערב יורד? נישואים אמורים להיות גולת הכותרת של תהליך החִיבְרוּת. האדם הבוגר שלמד להסתדר כראוי עם משפחתו עם שכנים וחברים, מוכן עכשיו לחלוק חיים עם אדם אחר. אבל רוב האנשים הגדלים היום לא יזכו כלל להגיע לשלב מתקדם כזה בתהליך החִיבְרוּת שלהם.

"ילדים נוטים להתנהג כפי שהתנהגו אליהם", מסכמת מרין את מאמרה. "אם הם חונכו כיאות, הם יחנכו את ילדיהם לפי אותם סטנדרטים גבוהים. אם לא - לא. אם הוריהם מציבים להם דוגמא טובה של התנהגות ראויה ונישואים חזקים, הם יעשו אותו הדבר עבור הדור הבא. אם לא - לא. ההידרדרות של הנישואים היא תוצאה ישירה של הידרדרות ההורות."