ההתרגשות בעיצומה לקראת זריחת השמש.

אולי לא שמעתם על זה, אבל בלונגירביין, זריחת השמש המצופה היא הנושא החם – פשוטו כמשמעו – על סדר היום. לא פוליטיקה, לא כלכלה, לא תרבות ולא ספורט מושכים את תשומת הלב של המקומיים. העיניים נשואות לשמיים בצפייה: עוד מעט קט והשמש תזרח סוף סוף.

לונגירביין היא אמנם עיירה קטנה של 2000 איש בלבד, אבל לא מדובר כאן בעניין קרתני מוגזם במזג האוויר. השמש לא זרחה שם מאז... אוקטובר האחרון.

לונגירביין ממוקמת באי קטן בנורבגיה, ומתגאה בהיותה מקום היישוב הצפוני ביותר בעולם. היא מרוחקת 600 מייל בלבד מהקוטב הצפוני. חלק מהייחודיות שלה הם החודשים הארוכים בהם שוררת בה אפלה מוחלטת. אבל החודשים הללו מתקרבים לסיומם. אתמול, השמיני למרץ, זרחה שם השמש. כאמור, לראשונה מאז אוקטובר.

התושבים לא ידעו את נפשם מאושר. זהו האירוע הגדול של השנה: שובה של השמש.

התושבים לא ידעו את נפשם מאושר. זהו האירוע הגדול של השנה: שובה של השמש.

הרמזים לבוא השמש כבר הגיעו בשבוע שעבר. שתי תלמידות מחקר במכון המדעי שם, אלקה מורגנר ואליסון ביילי, עסקו בעריכת מדידות במרחק של כשמונה עשרה קילומטרים מהעיירה כשלפתע ראו שבריר אור שמש מעבר לאחד ההרים. הן נטשו מייד את כלי המדידה ובהו בהילה החלושה, שלאט לאט החלה למלא חלק גדול יותר מהעמק. הן צווחו, התחבקו, רקדו, ומיהרו חזרה לקמפוס להפיץ את הבשורה. המכון התרוקן כמעט מתלמידים: הסטודנטים מיהרו אל רכבי שלג ונסעו לראות את הפלא במו עיניהם: אור שמש!

ביום שני שעבר, הניו-יורק טיימס הפך את הסיפור בלונגירביין לאייטם הראשי באתר האינטרנט שלו. גם אמצעי תקשורת אחרים דווחו על קץ הלילה הארוך שמתקרב והולך. אפשר להבין למה. הרוב המוחלט של העולם לוקח את השמש כדבר מובן מאליו, אבל נסו לעצום עיניים ולחשוב על לילה של כמה חודשים – ברובנו תעבור צמרמורת. החדווה בלונגירביין מובנת לגמרי. היא מתחברת לכל האינסטינקטים האנושים הטבעיים שמוצאים ביטחון ונחמה באור.

לא יודע מה איתכם, אבל לא הייתי רוצה לגור שם, בלונגירביין. עיירה מקסימה, אני בטוח. אבל כמעט חצי שנה בלי שמש? לא בשבילי, לילה ארוך כזה.

כמה ימים קרים וקפואים באמת היו כאן השנה? עשרה? עשרים? ואנשים התכרבלו ורטנו ושתו כוסות תה והצטמררו כשהביטו על השמיים האפורים. אבל ככל שהיו השמיים אפורים, תמיד היתה שמש. אף פעם לא התעוררנו לבוקר שבו לא חדרה אפילו קרן שמש חיוורת אחת דרך החלון, שבו הסתכלנו החוצה וראינו את הלילה נמשך, ונמשך ונמשך...

אז אנחנו לא עוצרים נשימה מידי בוקר בציפייה לשמש, אבל בלונגירביין דווקא כן. שם, השמש אינה דבר מובן מאליו. רק כך אפשר להסביר את החקירות הלהוטות שתושבים הפנו לאחד הסטודנטים שחזר מהעמק המואר למחצה. "נו? איך היא נראתה?"

"יפהפייה!" אמר הסטודנט. ואחרי רגע של מחשבה הוסיף: "זוהרת."

וזה נכון, כמובן. נכון על השמש בכל מקום, לא רק קרוב לחוג הקוטב הצפוני. השמש היא יפהפייה וזוהרת. היא מביאה לנו מדי יום את הלידה מחדש שתושבי לונגירביין חווים בעוצמה כזו פעם בשנה. שוב אור, שוב חום, שוב אנרגיות חדשות. אבל אנחנו, שלא גרים בלונגירביין, שוכחים להעריך את השמש. והרי היא יפה ומוארת כאן לא פחות מבכל מקום אחר.

אבל ההרגל, ההרגל מקהה את חוש ההתפעלות.

צוואתו של האסטרונאוט

ילדים נולדים עם חוש פליאה והתפעלות טבעי. עבורם, כל דבר הוא נס. צורות עננים וזנב חתול מסתמר, סביון פורח ושלולית בוצית. העולם חדש להם, והם נודדים דרכו משל היו עליסה בארץ הפלאות. לפעמים, דרכם, אנחנו מצליחים לראות עד כמה מופלא באמת העולם שלנו. אבל קשה כל כך לשמר את חוש הפלא הזה אל תוך שנות הבגרות. עם השמש שזורחת דרך קבע והגשם שיורד בעיתו, עם צמחיה ירוקה תמיד שמקיפה אותנו והירח שנולד כל חודש בדיוק של שעון שוויצרי.

העולם מלא בכל כך הרבה דברים שאת קיומם היינו מרגישים רק לו חסרו לנו לפתע פתאום. ואז – כמה גדול הוא החסר! מספיק להיזכר בשנות בצורת קשות כדי להבין את האמת הזו.

לו הייתי נולד בחלל, הייתי שואף לבקר בכדור הארץ המופלא הזה הרבה יותר מאשר אי פעם רציתי לבקר בחלל

בטקס האשכבה של האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון, קראה אלמנתו רונה קטע ממכתב שכתב מהחלל אחד מחברי המשלחת האחרים, דייב בראון, שחלם כל חייו לצאת אל החלל. "אבל," הטעים במכתבו, "הייתי רוצה לציין שלו הייתי נולד בחלל, הייתי שואף לבקר בכדור הארץ המופלא הזה, הרבה יותר מאשר אי פעם רציתי לבקר בחלל."

משם, הוא ראה את כדור הארץ קטן ומרוחק, וידע כמה גדול ומורכב הוא מבפנים. משם הוא יכול לחזור אל פרספקטיבת עליסה-בארץ-הפלאות, שרובנו מאבדים עם ההתבגרות.

אז האם צריך לטוס לחלל או לעבור לאזור הקוטב כדי ללמוד להעריך את מה שיש לנו? לאו דווקא. צריך רק לנסות לחזור לעיניים של ילד, למבט חדש ורענן על הסביבה. המסורת היהודית מלמדת שא-לוהים לא הסתפק בבריאת עולם חד פעמית: הוא מחדש את הבריאה מידי יום. אם א-לוהים מחדש לנו מידי יום שמיים ושמש, עצים וחמצן, אנחנו יכולים לפחות לנסות לא לקחת את הפלאים היומיומיים שלנו כמובנים מאליהם.

כי כדור הארץ הוא באמת מקום מופלא. כמו איש צוות שמתגורר בכפר נופש, אנחנו שוכחים לפעמים את קסמי המקום שמאכסן אותנו: רק בשביל התזכורת, שווה קיומה של עיירה כמו לונגירביין.