מי אמר שהאמנות הישראלית אינה מוערכת דיה בעולם? מכל רחבי הגלובוס נשמעות תרועות חצוצרה ליצירות ישראליות. הנה בפסטיבל ברלין, סרטו של ערן ריקליס 'עץ הלימון', זוכה בפרס חביב הקהל. הנה הסרט התיעודי 'שהידה' זוכה בפרס פיפרסק"י מטעם ארגון מבקרי הקולנוע הבינלאומי לסרטים דוקומנטאריים. הנה 'בופור' של יוסף סידר מועמד לאוסקר בקטגורית הסרט הזר, ועורכי העיתונים בארץ מוחים דמעה נרגשת ומודיעים בעמוד הראשון על הבשורה הטובה לעם היושב בציון.

מי שרוצה לדעת את סוד הפריחה הבינלאומית המפתיעה שלה זוכה פתאום הקולנוע הישראלי, עשוי לבדוק מעט מקרוב את תוכנם של הסרטים שכבשו לבבות רבים כל כך בעולם. על מה מספרים אותם סרטים פופולאריים? עץ הלימון מתאר את מאבקה של אלמנה פלשתינית אומללה למנוע את כריתת עצי הלימון בחצרה על ידי חיילי צה"ל, שהידה מתאר באהדה את חייהן של אסירות פלשתיניות שביצעו פיגועים בישראלים, בופור מספר על הייאוש והדכדוך של חיילי צה"ל המדשדשים לשווא בביצה הלבנונית...

רק אני, או שגם אתם מוצאים את המכנה המשותף?

יש כנראה נוסחה די פשוטה להצלחת הקולנוע הישראלי בעולם. אם אתה רק מוכן לתאר את אובדן הדרך האידיאולוגית והשפל המוסרי שעמך שקע אליו, הקהל יאהב אותך, השופטים יעתירו פרסים, ושמך יינשא על שפתיים כיוצר מקורי ואמיץ שיצא מהמדינה הקטנה הזו, ישראל. המדינה שכל כך מושחתת מוסרית.

זה לא מפתיע, אם זוכרים את ההתלהבות שבה התקשורת העולמית מדווחת על כל חריגה מוסרית של ישראל

זה לא מידי מפתיע, אם זוכרים את ההתלהבות שבה התקשורת העולמית מדווחת על כל חריגה מוסרית של ישראל, כמו סיפור הריגתו של הילד מוחמד דורא בתחילת אינתיפדת אל אקצה. לא מפתיע, אם זוכרים מיהם הדוברים הישראלים שזוכים שיקשיבו להם באוזניים כרויות ויתלו בהם מבטים מעריצים ברחבי העולם (דמויות כמו פרופסור אילן פפה, הפרופסור הישראלי שקרא לחרם אוניברסיטאות זרות על ישראל). לא מפתיע אם זוכרים את מיצג הזוועה המהלל מחבלת, מעשה ידיו של אמן ישראלי, שזכה למקום של כבוד בתערוכה יוקרתית בשבדיה ועורר את זעמו של השגריר הישראלי כל כך, עד שבאקט בלתי דיפלומטי בעליל הוא ניתק את אספקת החשמל למיצג.

אז הקולנוע הישראלי, מן הסתם, למד את הלקח שלו והבין מה לעשות כדי לגרוף פרסים ומחמאות. הצג את הישראלים כבעלי מוסריות מעורערת, הכובשים חסרי הרחמים המתעללים באויביהם הרגישים והעדינים, ודרכך לפסגה סלולה.

המצפון, המצאה יהודית

העולם המערבי סובל מתסביך יהדות קשה. לא מדובר על אנטישמיות בצורתה הפשוטה, העיוורת, אלא במשהו מורכב בהרבה. משהו שאותו תיאר היטלר בצורה בוטה במילים: "עשרת הדברות איבדו את תוקפן. מצפון הוא המצאה יהודית. זהו מום כמו ברית המילה..." קמפיין התעמולה שהביא אותו לשלטון וגרם להמונים ללכת אחריו באש ובמים, לא היה נטוע רק בשנאה ליהודים כבני אדם: לפחות באותה מידה, נאציזם היה דחייה של הרוח היהודית.

הוא לא היה הדחייה הראשונה. חמישים שנה לפני כן, הפילוסוף פרידריך ניטשה – שבעצמו גינה אנטישמיות – תיאר את השתלטות המוסריות היהודית כרעה חולה שבאה לעולם. "מהו מוסר יהודי? אושר שזוהם בגלל רעיון החטא." מבחינתו של ניטשה, עולם הערכים הנכון היה זה של התרבות ההלניסטית, עם מקורותיה היוונים והרומאים. להם היו הקונספציות הנכונות על טוב ורע, יפה ומכוער. הם סמכו על האינסטינקטים החייתים של האדם, שניטשה שיבח אותם מעל לכל הכרה: "הפונקציות החייתיות," הוא קבע, "חשובות פי מיליון מכל שלבי ההכרה הגבוהים יותר [של האדם] שהם בעצמם מיותרים."

היהדות קלקלה את העולם היפה שהתקיים לפני שהמונותיאיזם הפך לתרבות השלטת. היהדות, טוען ניטשה, הייתה כת פרושה שהפיצה מנטאליות של עבדים, מנטאליות שבה סליחה, ותרנות, נדיבות, איסור נקמה ופרישות, הפכו לערכים ראויים להערכה, במקום כוח זרוע ורדיפת תענוגות ושתלטנות.

לפני שהמונותיאיזם שלט בעולם, לכל תרבות היה מבחר אלים משלה, כולם מלאי פגמים וחטאים. אם אתה סוגד לאל מקנא ונוטר, גונב ורוצח, למה לך להימנע ממתיקות החטא? אבל המונותיאיזם שינה את כל זה, כשהכיר לעולם את קונספציית הא-ל היחיד והמושלם. לפניו לא יכולת לחטוא עוד במצפון נקי, וכך, לפי ניטשה, ניטל מהאנושות האושר.

פרס על תחושת הקלה

לא פעם אנחנו מתלוננים על כך שלעולם יש סטנדרט כפול לשפיטת היהודים בכלל וישראל בפרט. לא פעם אנחנו שמחים לשמוע שהאמנות ישראלית זוכה להערכה – עד שאנחנו מגלים מהם הנושאים בהם עוסקת האמנות הזו. רק הפרספקטיבה ההיסטורית מסוגלת להסביר את התופעה המתמיהה: איך עולם שלם של שישה מיליארד איש עומד דרוך בפני עם בן 16 מיליון איש ומחפש בנרות את פגמיו המוסריים, מוכן להאמין לכל דיבה ולמחוא כפיים לכל עדות של שנאה העצמית.

כך קל יותר לחיות במצפון שקט, מתוך האמונה שמבשרי המוסר המונותיאיסטי בעצמם אינם חיים לפיו. אם הם אינם נאמנים לבשורה, לאנושות כולה תחזור מעט משמחת החטא. גם רגשי אשמה היסטוריים יימחו מול האמונה, שבני העם שכתב את קוד המוסר מוכנים, לא פחות מהאחרים, למעשי אלימות וזדון.

על תחושת הקלה כזו, פלא שמעניקים פרסים?