לפני כשבועיים יצא לי להתכתב עם מנהלת מפעל בתאילנד, שעימה משרדי עובד מפעם לפעם. המייל שלה אלי נשלח בשלהי דצמבר, והסתיים באיחולים לבביים לחג מולד שמח.

היה עלי להשיב לה מייד, וכך ניסחתי תשובה עם המידע הדרוש, חותם את המייל בברכת ,happy Xmas ממש כפי שעשתה היא.

רק אחרי שהמייל כבר יצא לדרכו, תפסתי את הגיחוך שבסיטואציה. מרבית התאילנדים אינם נוצריים, וחג המולד אינו חג רשמי שם. מן הצד שלי, לעומת זאת, חג המולד אינו חג יהודי ואינו נחגג רשמית בישראל. ובכל זאת, בהתכתבות חוצת-התרבויות בינינו, כל אחד מאיתנו מצא לנכון להתייחס לחג הזה, כאילו עמיתו אכן חוגג אותו.

הסיבה לכך, כמובן, היא משום ששנינו חיים בכפר הגלובאלי הקרוי כדור הארץ. ובכניסה לכפר הזה תלויים שלטים צבעוניים של התרבות המערבית – נוצרית: וחג המולד הוא שלט צבעוני ובולט במיוחד. זו הסיבה שבתאילנד, שרוב תושביה בודהיסטים, ילדים בכל זאת אוהבים לערוך מסיבות ביום חג המולד ולהתלבש כסנטה קלאוס. זו הסיבה שבישראל, לא מעט חנויות הציבו עץ אשוח עטור אורות צבעוניים בחלון הראווה. זו הסיבה שאפילו במדינות ערביות מסוימות, אפשר היה למצוא קישוטי חג מולד המעטרים את הקניונים הגדולים. אין בכך שום אימוץ של הדת הנוצרית, שהיהדות והאיסלם מתנגדות לה בחריפות ושהבודהיזם שונה ממנה בתכלית. אבל זהו אימוץ התרבות הרווחת בארצות נוצריות במקורן, אימוץ של חווית הצריכה המטורפת של דצמבר, הקניות הקדחתניות שגורמות לכך ששבוע יחיד בשנה משפיע בחדות על הכלכלה כולה. זהו ניסיון לרכוש מערביות.

אין בכך אימוץ של הדת הנוצרית, זהו ניסיון לרכוש מערביות

האבסורד הוא בכך הוא שאנו חיים בדור שהעלה את הפלורליזם והרב תרבותיות לראש סולם הערכים שלו. דור שבו אנחנו, כביכול, מתחייבים לקבל כל התנהגות ומנהג שונה אם מקורם בתרבות אחרת. מוסדות חינוך מתגאים באוכלוסיה אתנית מגוונת, וגופים רשמיים עושים מאמץ לא לקפח אף תרבות. זו הסיבה שנשיא ארצות הברית שולח ברכת 'חג שמח' סתמית באזור חנוכה/חג המולד/חג הקורבן. זו הסיבה שגוגל בחרה בכיתוב כוללני של happy holidays לעטר את גרפיקת הלוגו המיוחדת לסוף דצמבר – תחילת ינואר.

בשטח, זה לא עובד. המחוות טובות ויפות, אבל עדיין העולם מבקש להיות מערבי. אולי בארצות הברית בוחרים לומר 'חג שמח', אבל כאן בישראל הסתיים יומן חדשות בברכת 'חג מולד שמח' של המגישה הישראלית והיהודייה. ולמה לא? חוגגי הכריסמס בעולם הרי לא נוהרים למיסת חג המולד בכנסיות, הם מאמצים רק את הקישוטים הססגוניים, העץ המואר וחילופי המתנות. בדיוק כפי שהחוגגים את חג האהבה בארבע עשרה לפברואר, 'יום ולנטין הקדוש' כפי שהוא ידוע בעולם, לא חוגגים את זכרו של הקדוש הנוצרי, אלא את ההזדמנות לארוחה זוגית במחיר מוזל ואת התירוץ להענקת פרחים ושוקולד.

כולם, בסך הכל, חפצים בכרטיס כניסה למועדון היוקרתי ביותר: מועדון המערביות.

רוצים להשתייך למועדון הנוצץ

רב-תרבותיות היא ערך יפה, אבל נדמה שהתרבויות שכלפיהן נוצרה הפתיחות הזו דווקא מעדיפות לא פעם לסגת לפרדיגמה הישנה, של אימוץ התרבות השלטת. מאשרים לנו לשמור על המסורות שלנו? אבל מה אם אנחנו דווקא רוצים את המסורת האחרת, הנוצצת? מה אם אנחנו דווקא רוצים להיות 'כמו אמריקה' ולא כמו אחת מהתרבויות בתוכה, אלא כמו אמריקה הלבנה, הפרוטסטנטית, היוקרתית?

אפילו מי שמשמר את תרבותו שלו, מנסה להלביש אותה במחלצות מושאלות מהתרבות המערבית הנכספת הזו. החג היהודי הפופולארי ביותר בארצות הברית, למשל, הוא חנוכה. בלוח השנה היהודי יש חגים חשובים בהרבה: ראש השנה, למשל. פסח. אבל אלו אינם מוכרים כמו חנוכה. כי חנוכה, כמובן, נופל בקרבת חג המולד. וגם יהודים שלא יחלמו לחגוג את שניהם ביחד נוסח אשוח-לצד-חנוכייה (וגם את זה עושים לא מעטים) מנסים לשוות לימי החנוכה צביון 'זוהר' יותר. חנוכיות ענק, אורות חשמליים, מתנות מידי יום במקום דמי חנוכה צנועים...

הגישה הרב-תרבותית מרשה לנו לשמר את המועדון שלנו, בצבעיו המקוריים. אבל אנחנו לא רוצים. אנחנו מעדיפים לעשות הכל כדי להשתייך למועדון השני, הוותיק והמרשים. לא סתם, הוליווד נשלטת אולי בידי הון יהודי אבל שחקנים יהודיים רבים נוהגים להחליף את שמותיהם לשמות בעלי צליל אנגלו- סקסי. לא סתם, ישראליים שהיגרו לארצות הברית ושבים אחרי שהות ארוכה לביקור מולדת, מטבלים את שיחתם במילים אנגליות רבות. זה לא נובע תמיד משכחה. יצא לי להיתקל לא מזמן בזוג אחד כזה, שעשרות שנים בארצות הברית לא הצליחו להקנות להם מבטא אמריקני. זה לא הפריע להם לעשות כמיטב יכולתם להישמע אמריקניים, עבורנו, הילידים המקומיים.

להיות אמיתי

"הגענו לתל אביב, אך עזבנו תוך יום אחד את החיקוי הירוד הזה של ניו-יורק"

מי שלא רואה מה עצוב בזה, צריך לשמוע את תגובותיהם של המערבים המקוריים, אלה שמשתייכים למועדון בזכות ולא בחסד. אלו שנולדו אליו. כשאנשים כאלו נמצאים במזרח הרחוק, למשל, בתקופת חג המולד, הם מתקצפים לא פעם לשמוע שם את שירי החג המסורתיים מתנגנים בחנויות, או להבחין באנשים מחופשים לסנטה קלאוס. בעיניהם, זו השחתה של היופי הטבעי, של האותנטיות של המקום. חג מולד יש להם בבית ולא פעם הוא היה להם לזרא. הגרסא האסיינית החקיינית לא מושכת אותם יותר. כאן בישראל, תל אביב היא אולי עיר בלי הפסקה, אבל אנשי חו"ל שבאים לכאן לא משתפכים בשבחה. כפי שכתב אמריקני לא-יהודי אחד: "הגענו לתל אביב, אך עזבנו תוך יום אחד את החיקוי הירוד הזה של ניו-יורק", את ניו-יורק המקורית יש לו בבית.

ירושלים, לעומת זאת, היא יעד אהוב על תיירים מכל העולם, בדיוק משום שהיא אותנטית כל כך. אנשים שמטיילים בחו"ל, בכלל, או בוחרים אפילו לעקור מארצם, מחפשים מקומות שונים מאלו שהיו בהם – לא חיקויים באיכות גרועה.

הגלובליזציה הביאה ברכה רבה, אין ספק בכך. היא הקלה על תקשורת בין עמים ותרבויות, והפכה את כולנו לתושבי כפר אחד. אבל הכפר האחד הזה לא צריך להיהפך לאחיד – הוא יאבד את כל יופיו בצורה הזו. והאמת היא, כמובן, שעץ אשוח בחנויות, ספירה לאחור רועשת בליל הסילבסטר, שוקולד בחג האהבה הנוצרי וסממנים דומים שאנו מנסים לאמץ, לא יקנו לנו כניסה למועדון המערבי. לטוב ולמוטב, תרבות שייכת לאלו שנולדו אליה. אי אפשר לאמץ כמה קישוטים זוהרים ולקוות להשתייך.

האתגר הגדול של העידן הגלובאלי בתולדות המין האנושי הוא שמירת הייחודית שלנו. להיות על המפה, אבל להיות מה שאנחנו באמת. כי אף אחד לא אוהב חיקויים. בחילופי האיחולים בין המנהלת התאילנדית וביני היה צליל ברור של זיוף. אבל כשהכנת נסיעות עסקים לבנגקוק כוללת הבהרות על שביתה מכל מלאכה בשבת והקפדה על אוכל כשר, למשל, אזי התיאומים בינינו מלאים, תמיד, באותנטיות של רב תרבותיות אמיתית.