העיירה האוניברסיטאית אוקספורד, שבתוכה שוכנת אחת מהאוניברסיטאות הבולטות בעולם, מעוז השכלה בריטית עם יוקרה יוצאת דופן, לא רגילה לעלות לכותרות העיתונים. המתרחש בה מוצא בדרך כלל את מקומו בין דפי כתבי עת רציניים, לא בתקשורת ההמונים.

לא כך בשבועות האחרונים, כשהממלכה הבריטית סערה בגלל מפגש מתוכנן של מועדון הויכוחים האוניברסיטאי. מועדון ויכוחים הוא מוסד סטודנטיאלי מקובל בארצות רבות: מקום שבו סטודנטים צעירים ומלאי אנרגיה יכולים להחליף דעות ולהאזין לדעות בהתלהבות נעורים אופיינית. זה אינו מוסד שקונה בדרך כלל כותרות מעבר לאקדמיה הקשורה אליו. אבל הפעם, מועדון הויכוחים של אוקספורד הפך לנושא לשיחה לאומי. חבריו בחרו להזמין את ההיסטוריון מכחיש השואה דיוויד אירווינג, ואיתו את הפוליטיקאי הגזעני המוכר ניק גריפין, לשאת דברים בפניהם. נושא הויכוח? חופש הדיבור.

שני נשואי הפנים הללו הורשעו כבר בעבר על עבירות גזענות. אירווינג סיים רק לפני זמן קצר לרצות עונש מאסר בכלא האוסטרי, שם נשפט על הכחשת שואה. מחקריו הופרכו לחלוטין בבית המשפט. זה לא מנע ממועדון הויכוחים האוקספורדי לזמן אותו לדבר בפניהם.

באופן מעניין, הסערה סביב ההזמנה עוררה תחושת דז'ה-וו מאירוע שהתרחש בספטמבר האחרון בצד השני של האוקיאנוס האטלנטי. נשיא אירן אחמדינג'אד שהה אז בארצות הברית לרגל עצרת האומות המאוחדות, ואוניברסיטת קולומביה – עוד עמוד תווך גאה של השכלה גבוהה – הזמינה אותו לשאת דברים בפני תלמידיה. הכרטיסים לאירוע נמכרו בקצב השמור בדרך כלל להופעות רוק, והמהומה עלתה עד לב השמיים. בוגרים בעלי השפעה מחו בתוקף, ארוגני סטודנטים שונים ארגנו הפגנות ענק, ודוברים מכל קצווי הקשת הביעו תמיכה חד משמעית או גינוי מזועזע. בצד האחד נטען: חופש הדיבור! בצד השני שאלו רטורית: אחמדיניג'אד? מכחיש השואה? מדכא זכויות האדם? ראש מדינת הטרור?

ההדים מסרבים לשכוך כי הויכוח הרעיוני רחב ועמוק מכל אירוע נקודתי

קולומביה נותרה בין אבירי חופש הדיבור. אחמדינג'אד בא, לא ענה ישירות לאף שאלה, פרש את האג'נדה שלו בלי קשר לנקודות שהועלו בפניו, והותיר רושם פתטי למדי. אבל הוא השיג את שלו: הוא היה אורחה של האוניברסיטה האמריקנית היוקרתית, ובבלוג שלו קיבל לא מעט תגובות מחמיאות להופעתו ממעריצים.

חופש הדיבור, התעקש בשבוע שעבר גם מועדון הויכוחים של אוקספורד. המחאות והמפגינים לא הביאו לביטול האירוע, ואירווינג וגריפין נשאו דברים כמתוכנן. אבל אם האירוע חלף, הויכוח עדיין נמשך. כמו בסיפור אחמדינג'אד בקולומביה, ההדים מסרבים לשכוך כי הויכוח הרעיוני רחב ועמוק מכל אירוע נקודתי. לי בולינג'ר, נשיא אוניברסיטת קולומביה, הציג את אחמדינג'אד במילים בוטות מאד לקהל הסטודנטים שלו. לוק טריל, נשיא מועדון הויכוחים של אוקספורד, התבטא בפומבי שעמדותיו של אירווינג 'דוחות'. אבל האם העובדה שנותני פתחון הפה מסתייגים בגלוי מאורח הכבוד שלהם, הופכת את הענקת הבימה ללגיטימית?

מה הנזק?

אחד המאמרים המעמיקים שנכתבו בבריטניה לפני האירוע היה זה של מקס הסטינגס, עיתונאי והיסטוריון מפורסם ועטור פרסים. בין דפי ה'גארדיאן' הוא פרש משנה סדורה בעד קיום האירוע כמתוכנן. "לא צריך לשמור את הסטודנטים בצמר גפן" היה המוטיב שלו. "הם צריכים לדעת שיש אנשים יוצאי דופן – ואפילו מסוכנים – בעולם". את אירווינג הוא מכיר אישית, ועל אף שהוא חולק עליו במאת האחוזים, הוא סבור שאין רע בהזמנתו לשאת דברים. "אירווינג לא מצפה יותר להיחשב לאחד מאיתנו. הוא מייחצן את המשטר הנאצי מקברו וכמעט נהנה מהוקעה ציבורית. האם אנחנו באמת כל כך מפחדים ממנו שנסרב לשמוע מה יש לו לומר?"

כמו רוב המגיבים, הסטינגס לא יכול להימלט מהדז'ה-וו לספטמבר האחרון. "בהתחשב במערכת היחסים הנוכחית בין אירן וארצות הברית, הופעתו של מחמוד אחמדינג'אד בקולומביה ייצגה ניצחון לערכים דמוקרטיים."

הסטינגס, בעיקר, סבור ששום נזק לא יגרם מהופעתם של גורמים פשיסטיים בפני קהל סטודנטים. "חברי מועדון הויכוחים הם יצורים עלובים באמת אם יש חשש שידבקו ממגיפת הגזענות וחוסר הסובלנות בגלל חשיפה של ערב אחד."

זהו הסיכום הטוב ביותר לעמדות התומכות בנתינת במה לאנשים כמו אחמדיניג'אד ואירווינג. ליבראלים מוצהרים שיעדיפו למות מאשר להיתפס באקט של 'חוסר סובלנות', מוכנים להאזין לאלו שסובלנות היא מילה זרה להם, הכל בשם האני מאמין הדמוקרטי. במילים אחרות, כולם חוזרים על טענותיו המנוסחות היטב של הסטינגס. צריך לדעת מה יש בחוץ. חופש הדיבור הוא ערך דמוקרטי. ההיסטריה שלנו מיותרת. איזה נזק זה כבר יכול לגרום?

גבולות חופש הדיבור

סוגיית חופש הדיבור היא מהסוגיות הרגישות ביותר בדמוקרטיה. הדיבור, כסגולה מיוחדת לגזע האנושי, הפך בתורה הדמוקרטית להרבה יותר מיכולת: הדיבור, בדמוקרטיה, הוא זכות. הזכות שלך לשחרר לציבור את כל מחשבותיך, אמונותיך, וכלל המילים המתרוצצות בתוכך. גם כל אלו שדורות מיושנים יותר סברו שעדיף להותיר נעולות בפנים.

גבולות חופש הדיבור נבדקות באופו קבוע בכל משטר דמוקרטי. היכן נגמר החופש הזה ומתחילה הסתה? איפה הגבול האחר, שאחריו משתרעת ארץ הפרא של הוצאת דיבה? מתי אנחנו יוצאים מגבולות הציוויליזציה אל הדיבורים שאסורים על פי החוק?

הדמוקרט הקנאי ביותר חייב להודות, כפי שהסטינגס בעצמו עושה, כי 'חופש הדיבור אינו אבסולוטי'. משום שחופש דיבור אבסולוטי פירושו שהדמוקרטיה מאבדת את היכולת להגן על עצמה. אבל כשמדובר ב'מתן זכות דיבור' לדעות שבינן ובין דמוקרטיה או מוסר בסיסי אין דבר וחצי דבר, הדמוקרטיה לא נזעקת להגן על עצמה. אנשים יכולים להפגין מחוץ לאולם, אבל המשטרה תלווה את הדוברים בבטחה פנימה, אל הפודיום. הדמוקרטיה נותנת את הזכות לויכוח ציבורי להתחולל, אבל לא להתערבות. כמו שאומר הסטינגס: אין פה סכנה.

אבל יש.

נורמליזציה של הרוע

לא ברור באיזה עולם חיים אותם אנשים הטוענים, כמו מקס הסטינגס, שחשוב שנדע אלו אנשים מוזרים או מסוכנים מסתובבים בינינו. נדמה שאין דור שהיה חשוף יותר לכל גוון של תימהוניות ורוע, בעזרתם האדיבה של אמצעי התקשורת המתקדמים שלנו. מתוך כל גווני הרוע והזדון שאדם צעיר ממוצע נחשף אליהם בחייו, השחור הספציפי של אירווינג או אחמדינג'אד לא ממש דרוש להענקת תמונה מושלמת יותר.

אם אירווינג מקבל אותה בימה שמקבל, למשל, הסופר ניצול השואה אלי וויזל, הנזק כבר נגרם.

אבל גם לו הסכמנו עם חשיבות ההיכרות דווקא עם טיפוסים כמו אירווינג, ההאזנה להם בתור גורם זדוני, זר ומוזר לכל ערך אנושי מקובל, לא יכולה להתבצע בקונטקסט של דובר אורח. לא ייתכן להעמיד פשיסט על אותה בימה שממנה דוברים אנשים שפויים ולגיטימיים, ולומר שהחשיפה הזו לא מזיקה. אם אירווינג מקבל אותה בימה שמקבל, למשל, הסופר ניצול השואה אלי וויזל, הנזק כבר נגרם.

ניטרליות היא לא אופציה כשבצד אחד עומד רוע. אם אתה מגנה אבל מוכן להקשיב, הגינוי שלך מאבד מעוצמתו. משום שהענקת זכות הדיבור פירושה שאתה עדיין מאמין שהדובר נמצא בגבולות חופש הדיבור, שהדמוקרטיה יכולה לסבול אותו בתוכה. והאמונה הזו מסוכנת מכל.

אף אחד לא סבור, כמובן, שהסטודנטים ששמעו את אירווינג וגריפין קפצו מכיסאותיהם בתום הערב ורצו בהמוניהם להצטרף לניאו-נאצים או לקו-קלוקס-קלאן. אבל בחינת ההשפעה באופן צר ודיכוטומי כל כך היא עלבון למורכבות הנפש האנושית. אדם שגדל בארץ דמוקרטית על ערכים ליבראליים לא יחליף צד, בנסיבות נורמאליות, בגלל נאום אחד. אבל הענקת בימה לאנשים כמו אחמדיניג'אד ואירווינג מציבה סכנות רציניות אחרות. היא מנרמלת את הרוע, והיא מטעה אותנו לחשוב שאנחנו יכולים לסבול אותו בקרבנו בלי להתקומם. החשיפה לפשיזם אולי אינה תעמולה מוצלחת, אבל היא מבטיחה שהחושים יתקהו. ההתקוממות הטבעית תדעך. 'שמענו מכחיש שואה ונשארנו בחיים'.

בני אדם לא אמורים לחשוב על רוע כעל דבר שניתן להשקיף עליו מהצד בשלווה או באירוניה. אם למציגיו יש את הקול הצייצני של הנשיא האירני או את המניירות המגוחכות של אירווינג, זה עדיין אינו אומר שהרוע שהם מייצגים הוא דבר פתטי. היטלר היה אדם מגוחך דיו לשמש מקור פורה לסאטירה עבור צ'רלי צ'אפלין, אבל הרוע מאחוריו לא היה עוצמתי פחות בשל כך.

שיעור בערכי הדמוקרטיה? דומה שיש שיעור חשוב יותר שיש ללמוד, ולו משום שהוא מורכב יותר. אם כולנו מסכימים שחופש הדיבור אינו ערך אבסולוטי, מה עם ציור גבול נוסף בפניו: גבול שיבטיח את שימור ההתקוממות שלנו בפני רוע?