לפני שבע שנים הוא עמד בראש מורכן מול קהל תומכים נוגה ואמר שלום. שלום לחיים הפוליטיים. שלום לחלום הנשיאות שלו, שבא לקיצו בפסיקת בית משפט שנותרה שנויה במחלוקת עד היום.

בעוד זמן קצר הוא יעמוד על דוכן הנואמים באוסלו וישא נאום אחר לגמרי. הפעם, ראשו יהיה זקוף. על אחת הבימות המכובדות בעולם, בטקס שישודר בכל רחבי הגלובוס, יוענק לו פרס נובל לשלום.

פרס נובל הוא צמד מילים קסום. זהו, אחרי הכל, הפרס היוקרתי ביותר בעולם. וגם העובדה שהוענק בעבר לאישים לא ממש ראויים לא הצליחה לפגום ביוקרתו. בין מקבלי פרס נובל לשלום אפשר למצוא גיבורי ציביליזציה כמו פריטיוף ננסן, אלברט שוויצר, ומרטין לותר קינג. לרשימה המכובדת ברובה מצטרף עכשיו גם אל גור, סגן נשיא ארצות הברית לשעבר.

בשנת 2000 לא דיברו בסביבתו של גור על פרסים. דיברו שם על המרוץ לנשיאות. הסנטור הוותיק, סגן נשיא ארצות הברית בשתי הקדנציות של ביל קלינטון, התמודד מול ג'ורג' בוש על המשרה הנחשקת בעולם, עמדת הכוח הגבוהה ביותר בעידן שלנו. כל האנרגיה שלו ושל אינספור אנשים מוכשרים נשפכה לתוך המרוץ הזה. הוא חילץ עצמו במאמצים מתדמית הטכנוקרט, הוא נעזר בבני משפחתו כדי לבנות תדמית אנושית וחמה יותר, הוא נאבק באומץ בצל הענק שהטיל עליו הבוס לשעבר, קלינטון – וידע להיעזר בו כשצריך.

רוב מצביעי אמריקה השתכנעו. הם הצביעו עבורו, לא עבור הטקסני הלא-מוכר, בנו של הנשיא לשעבר. אבל באמריקה נהוגה שיטת בחירות אזורית ובשיטה הזו גור הובס. לא מייד, לא בקלות. במשך שבועות ארוכים ניטש הקרב על ספירת קולות חוזרת בפלורידה, שם התגלו כשלים בהליכי ההצבעה וההפרש בין הקולות עבור שני המועמדים הגיע למאות בודדות. העתירה עברה מבית משפט אחד למשנהו, עד שבית המשפט העליון פסק שלא תהיה ספירה חוזרת. בוש, שבספירה האחרונה זכה לרוב זעום עד כדי גיחוך, הפך לנשיא ארצות הברית.

באלף דרכים שונות, כולנו נעמוד במשך חיינו מול השער המוזהב – והנעול.

אז נשא גור את נאום הפרידה שלו. ובמחרתו של אותו יום לא ציפה לו קונצרט רב רושם, כמו זה שיחכה לו למחרת הנאום באוסלו.

יש להניח שלא היה לו קל. באופן טבעי, אנחנו מתמקדים תמיד במנצחים, לא במפסידים. אלו הופכים להיות לא רלוונטיים כשתבוסתם מתבררת. אבל ההפסד לא יכול להיהפך ללא רלוונטי עבורם. גור קיווה להעביר את השנים 2000-2008 בבית הלבן, מביא לשיאה את הקריירה הציבורית שלו. במקום זה, הוא פינה את הבימה הפוליטית.

אבל לא את הבימה הציבורית.

פעיל סביבה במשרה מלאה

עוד בהיותו סגן הנשיא – למעשה, עוד מהיותו סטודנט – גור האמין ברצינות בסכנות האורבות לאנושות מהתחממות כדור הארץ. הוא ניצל חלק גדול מהקריירה הפוליטית שלו לקידום נושאי איכות הסביבה. הוא תרם, למשל, לאמנת קיוטו שניסתה להגביל את השימוש העולמי באנרגיה. קלינטון ניצל את התדמית של גור כפעיל סביבה בקמפיינים שלו עצמו. אבל כשפרש מהחיים הפוליטיים, המאבק בהתחממות הגלובלית הפך מסימן היכר של גור למשרה מלאה. בשבע השנים האחרונות הוא נוסע ברחבי העולם ונואם בלהט על מה שהוא קורא 'משבר האקלים'. הוא מקדם בהתלהבות חידושים טכנולוגיים שנועדו לחסוך באנרגיה, והוא הקול האמריקני הסביבתי עם הפרופיל הגבוה ביותר. נואמים אחרים בנושאי איכות הסביבה עלולים להיתקל בקשיים למשוך מאזינים: אבל כשגור מגיע לדבר על הקרחונים הנמסים, הכרטיסים אוזלים תוך שעות ספורות.

בשנה שעברה הוא חבר לבימאי דייויס גוגנהיים כדי ליצור את הסרט הדוקומנטארי 'אמת מטרידה'. בסרט הוא משמש כקריין רב כישרון שמתריע שאם לא ננקוט פעולה מידית, לילדים שלנו לא יהיה עתיד על פני כדור הארץ. הסרט תפס את המקום השלישי ברשימת הסרטים התיעודיים המצליחים בהיסטוריה של ארצות הברית, ואף זכה באוסקר.

אבל האוסקר, כאמור, לא היה הפרס האחרון עבור גור. בסוף השבוע שעבר יצאה הודעה לא מאד מפתיעה מנורבגיה: גור יחלוק את פרס נובל לשלום עם הפאנל הסביבתי של האו"ם. "מחויבותו החזקה, המשתקפת בפעילותו הפוליטית, בהרצאות, בסרטים ובספרים, חיזקה את המאבק בשינויי האקלים. הוא ככל הנראה האינדיבידואל היחיד שעשה כל כך הרבה על מנת לקדם הבנה בינלאומית רחבה יותר לצעדים שבהם יש לנקוט בנושא", נימקה הוועדה את הענקת הפרס לגור.

אל גור לא זקוק ל-750,000 הדולרים שיביא לו הפרס. אבל אפשר להניח שהוא שאב הרבה שביעות רצון מההודעה. "אני מקווה שזה יעלה את המודעות הגלובאלית לבעיות ההתחממות הגלובאלית", הוא אמר לעיתונאים, מעדיף להסב את תשומת הלב למטרה עבורה הוא נלחם. אבל בני אדם הם רק בני אדם, ומי מאיתנו מטיל ספק שבתוכו גור התמוגג מנחת בשל הכבוד. את נשיאות ארצות הברית הוא לא הצליח להשיג, אבל בחזית שונה לגמרי, הוא זוכה באחד מעיטורי הכבוד היוקרתיים שהמין האנושי יכול להעניק.

זה נורמאלי לגמרי - ומעורר השראה.

למצוא שער פתוח

לא כולנו רצים למשרת נשיא ארצות הברית, וסביר להניח שרובינו אפילו לא נהיה נוכחים בטקס הענקת פרסי נובל. אבל הסיפור של אל גור בשנים האחרונות הוא סיפור אנושי מוכר, כרוניקה שרבים מאיתנו עוברים. סיפור של חלום שנשאר מחוץ להשיג ידינו למרות כל המאמצים, ומה שאנחנו בוחרים לעשות כשהשער המוזהב ננעל בהחלטיות מול פנינו. אפשר להישאר נטועים על המקום לנצח, בוהים בשער בערגה. אפשר לדפוק ולדפוק ולכלות את האנרגיה שלנו במחאות חסרות תכלית. אפשר, כמו גור, להסתובב באלגנטיות ולבחור שביל אחר, נתיב שמוביל לשער שעדיין פתוח, ולו כדי סדק.

קריסטינה נסטלינגר הגרמנייה היא דוגמא טובה להיפרדות נבונה מחלום.

קשה וקורע להיפרד מחלום. יש שברון לב אמיתי מאד בהבנה שמשהו שקיווינו והתכוננו לו לעולם לא יהיה. אם זה נשיאות ארצות הברית, ג'וב שמאד רצינו, יעוד שהקדשנו לעצמנו, מצב שלו ציפינו. באלף דרכים שונות, כולנו נעמוד במשך חיינו מול השער המוזהב – והנעול.

קריסטינה נסטלינגר הגרמנייה היא דוגמא טובה להיפרדות נבונה מחלום. היא חלמה מילדותה להיות ציירת. היא בילתה שעות עם עפרונות וצבעי מים, ונכחה בדבקות בשיעורי אמנות. היא הלכה לאקדמיה לציור בסיום לימודיה התיכוניים אבל בסוף כל מאמציה היא נאלצה לעמוד מול האמת המרה: איש לא חפץ בציוריה. הכישרון שהפגינה לא הספיק אפילו כדי למצוא לה עבודה כמאיירת ספרי ילדים. אבל היא רצתה לצייר. בלית ברירה, חיברה ספר ילדים בעצמה, רק כתירוץ להכנסת האיורים שלה עצמה. הספר זכה להצלחה מפתיעה : האיורים ספגו ביקורת קטלנית. נסטלינגר ראתה את השער הננעל ועשתה תפנית שודאי לא עלתה לה בקלות. היא בחרה בנתיב אחר, שבסופו נפתח השעה בפניה לרווחה. היא הפכה לסופרת הילדים והנוער המצליחה ביותר בגרמניה.

לא תמיד ההיפרדות מהחלום תהווה חומר לסיפור אפי כל כך. לחיים יש, לצד גוונים זוהרים, המון צבעי פסטל רכים לצייר בהם את הסיפורים שלנו. בדרך כלל, לא כל העולם יראה אותנו מוחים דמעה ליד השער הנעול. בדרך כלל, לא יצטופפו המונים ליד השער השני, הפתוח, להעניק לנו תשואות ופרסים.

אבל אנחנו נדע. בתחושה הפנימית של הסיפוק אין הבדל, לא משנה כמה צנוע השער שנפתח לנו. עמוק בלב נרגיש את הגאווה בעצמנו, על כך שידענו להיפרד מהחלום וללכת הלאה. להפנות גב לשער הנעול ולשנות כיוון. החיים לא תמיד נותנים לנו את המפתחות לשער בו אנחנו חושקים יותר מכל. אבל אם אנחנו מפנים את האנרגיות שלנו לחיפוש נבון, אנחנו תמיד יכולים למצוא שער שפתוח עבורנו.

ואם איש לא יארגן קונצרט לכבודנו, לטפוח לעצמנו על השכם.