החדשות על המטוס שהתרסק בטיסה מבנגקוק לפוקט תפסו מהר מאד כותרות ראשיות בארץ. כל דבר אחר שקורה כאן – מבצע מסתורי בסוריה, צניחת הדולר, תקופת החגים – תפס מושב אחורי. האסון הרחוק היה פתאום הדבר בו התרכזו ערוצי השידור, האתרים והעיתונים.

אסונות בסדר גודל כזה, התרסקות כלי תעופה שגורמת למוות של עשרות בני אדם, מכים תמיד גלים בעולם כולו. אבל לא הזווית התאילנדית דווקא עניינה אותנו פה. מהשמועות הראשונות על ההתרסקות, השאלה שבה דשו כולם הייתה: "ומה עם הישראלים?" חדר המצב של משרד החוץ נכנס לכוננות, עיתונאים פתחו בסדרת שיחות טלפון לישראלים במקום, לישראלים שטיילו שם, לאלו שבני משפחתם בילו באותה עת בתאילנד. שליח חב"ד המקומי רואיין שוב ושוב והתבקש למסור כל פיסת מידע שידועה לו. השאלות שחזרו על עצמן בסיקור היו 'האם היו שם ישראלים?' בשלב הבא: 'כמה ישראלים היו על המטוס'? ואז: 'כמה מהם ניצלו, וכמה מהם נעדרים' וגם: 'מה מצבם של הניצולים שנפצעו?'

אין בכך שום דבר חריג או יוצא דופן. דפוס הדיווח העיתונאי הזה חוזר על עצמו בכל פעם שבה מתרחש בעולם אסון במימדים חדשותיים. זה יכול להיות גלי הצונאמי, מגדלים המתמוטטים בני יורק, בתים קורסים ברעידת אדמה בטורקיה או טביעת מעבורת תאילנדית. אחרי דיווח הפרטים העובדתיים, מה שאנחנו מתמקדים בו הוא חיפוש נואש כמעט אחר מידע באשר להימצאותם של ישראלים בעין הסערה, ומאוחר יותר, מידע על גורלם.

העיתונאית קבעה: כבר אין מקום לגלותיות שלנו שנתפסת לצעקות 'גיוואלד' ו'איפה יוסל'ה.'

לרבים מאיתנו זו נראית דרך התנהלות נורמאלית לגמרי. זה מה שאנחנו מצפים לראות ולשמוע, זה מה שצובט בליבנו. שנים אחרי, כשרבות מהתמונות ידהו בזיכרוננו, עוד נקשר את רעידת האדמה בטורקיה עם סיפורה הטרגי של איריס פרנקו ומשפחתה, ומהתרסקות המטוס בפוקט יחרתו בזיכרונותינו התצלומים החגיגיים של בני הזוג שיצאו לירח דבש במזרח הרחוק, ולא שבו.

ברור מאליו עבור רבים כל כך, אבל לא עבור כולם. יש מי שמוצא לנכון להתלונן. למה להתמקד בישראלים? טוענים אלו. ואם לא היו הרוגים ישראלים, זה לא היה אסון? למה הקורבנות הישראלים חשובים יותר מהאחרים?

ולי זה מזכיר מאמר צורב אחד שפורסם אחרי הפיגוע במגדלי התאומים. ברקע אלפי ההרוגים, קבעה העיתונאית, אין מקום לגלותיות שלנו שנתפסת לצעקות 'גיוואלד' ו'איפה יוסל'ה.'

אם זהו שריד של גלותיות, יש לקוות שלא נאבד אותו.

שכנים או בני משפחה

המון דיו נשפך כבר בתיאור הסולידאריות הישראלית המוזרה, הטבע שגורם לנו להתכתש בלי הרף בימות שלום ולהתלכד סביב המדורה כאחים בעת צרה. לעיתים נדמה שהישראליות מכילה אלמנט סכיזופרני במהותה. פיצול אישיות שמאפשר ליחסים תוך-חברתיים לנוע ממאבק מעמדות ומגזרים בלתי פוסק לאחדות מופלאה ופיוטית שגורמת לנו להתמוגג מיופייה, ולשכוח לרגע את אלף הויכוחים של אתמול, והאלף שיפרצו מחר.

בימים כתיקונם, אנו משלים את עצמנו לפעמים להאמין שאנחנו בעצם רק שכנים שבמקרה נקלעו לבניין אחד, לא משפחה אחת גדולה. המטמורפוזה למשפחה חמה ואוהבת מגיעה בעיקר בשעות החירום שלנו כאן. אז אנחנו זוכים לפנוראמה המלאה על הסולידאריות הזו.

בימים כתיקונם, אנו משלים את עצמנו לפעמים להאמין שאנחנו בעצם רק שכנים

הבזקים מהאכפתיות הזו אנחנו רואים באירועים כמו התרסקות המטוס בפוקט. האסון אינו אסון לאומי, הטרגדיה הכתה הרחק. אבל אנחנו סורקים את ההריסות בעין מודאגת, לראות אם משהו מוכר מבצבץ בין השברים. אם איבדנו מישהו משלנו בסערה הרחוקה הזו. ואנחנו עושים זאת בלי מחשבה ובלי תכנון מראש. אינסטינקט טהור מדריך אותנו. מדריך אפילו את העיתונאים. פתאום אנחנו נזכרים שאנחנו כן משפחה אחת.

לא שהכל חלק במשפחה. כפי שכולנו יודעים מניסיון אישי, משפחה יכולה להנפיק מריבות עזות, צעקות עד לב השמיים וחוסר הסכמה בלתי מתפשר. משפחה יכולה להיות רקע ליריבויות, לקנאה עמוקה, לתסביכים שמלווים אותנו כל חיינו. אבל המשפחה היא הסביבה שמעצבת אותנו יותר מכל והדבר שממנו איננו יכולים להיפרד לגמרי. גם אם נתרחק מאד, חוטים סמויים תמיד יקשרו אותנו אליה. חברים טובים מאד יכולים לאבד קשר עם השנים ולא לחשוב יותר זה על זה. במשפחה אנחנו נפגשים מחדש רק כדי לגלות שהפרידה לא באמת שינתה הרבה. כמו ששיננו לנו ההורים, דם זה לא מים.

איזו ברירה יש לנו, אם כן, מלבד לחפש תמיד את יוסל'ה? בימים כתיקונם אולי אין לנו דבר וחצי דבר עם המשפחה מהדרום או הנערה מירושלים. הם לכאורה עוד שכנים בבנין, אפילו לא בקומה שלנו. אף פעם לא נתקלנו בהם, ולוּ נתקלנו ייתכן שהיינו מוצאים יותר מפריד ממשותף. אבל מאורעות כמו התרסקות המטוס בפוקט פותחים לפתע את עינינו. אנחנו לא סתם שכנים בגורד שחקים, כי אנשים כאלו לא מבררים בקדחתנות האם מישהו מהם נספה באסון בחלק אחר של כדור הארץ. אם הבניין בטוח לפי שעה, מה זה משנה?

אבל במשפחה דואגים כשמישהו נעדר. במשפחה הפאניקה גואה כששומעים על אסון רחוק ויודעים שיש סיכוי שאחד מבני המשפחה נמצא שם, רחוק כל כך מהבית, רחוק כל כך משאר בני משפחתו, שאת רובם הוא אפילו לא מכיר, אבל בעל כורחם הם משפחתו.

לכן אנחנו חייבים לצעוק 'איפה יוסל'ה'. אנחנו חייבים לבדוק מי חסר בבית. מי עזב את חוג המשפחה המקומי ואולי נפגע. כל אובדן חיי אדם הוא טראגי, אבל טבעי לדאוג קודם לבני המשפחה שלנו. גם אם עד עתה האמנו שהם רק שכנים לא מוכרים.

 

***

 

מאמר בנושא קרוב:

"אני אוהב כל יהודי" – הרבה יותר ממדבקה...
שבע שבתות בארץ נוכריה לימדו אותי, מה זו אהבה.