לכבוד פתיחת שנת הלימודים החליטה המשטרה כי מאבטחים בכניסה לבתי ספר יונחו לחפש סכינים בתיקי התלמידים ועל גופם. בדברים שאמר מפכ"ל המשטרה לאתר Ynet לקראת החזרה ללימודים, הוא התייחס לאלימות הגואה בקרב בני הנוער, וגילה כי שליש ממעשי האלימות מתרחשים בין כותלי בית הספר. כיוון שכך, סיפר, הנחתה המשטרה את 4500 המאבטחים של בתי הספר, שעיסוקם במניעת טרור - "להתעסק גם בסדר הציבורי, ובעיקר במניעת אלימות, כולל בדיקת סכינים בתוך בתי הספר".

כמה מקוראי העיתונים, צורכי החדשות, אפילו האובססיביים שבהם, זכרו את הידיעה יום לאחר מכן? כמה סיפרו עליה לחברים, בערנות שמאפיינת כותרות גדולות, רעידות אדמה פוליטיות, ירידות חדות בבורסה? כמה הרגישו שהידיעה הזו היא הרבה יותר מכמה שורות באתר או על דפי עיתון?

רובנו, מן הסתם, רפרפנו על הידיעה באדישות השמורה לחדשות שאין בהן טעם וריח. בדיקת סכינים בבית הספר? מה, זה כבר לא קיים מזמן? עם כל הסיפורים על אלימות בני נוער, רצח בדקירות וילדים שאוהבים לשחק באש ובמתכת, נדמה שהצבת גלאי מתכות בבתי הספר היא דבר מתבקש. היי, באמריקה התחילו לעשות את זה כבר באלף הקודם. מאבטחים ששומרים על בית הספר מפני התלמידים? באמריקה זה היה קיים כבר בשנות השישים. את הסכינים הקפיציות, ידידיי, לא המציאו אצלנו.

לבשל את הצפרדע

חכמה עממית אומרת שצריך לדעת איך לבשל צפרדע. הצרפתיים עם חיבתם התימהונית למאכלים שנהגו לקרקר בביצה, יודעים את השיטה הזו. אם תטיל צפרדע בבת אחת לתוך מחבת שמן רותחת, אתה יכול לשכוח מהתבשיל – או, בכל אופן, מבישול קל. הצפרדע תנתר מיידית מהתופת שאליה נזרקה והטבח יאלץ לנהל מרדף עליז במטבח.

השיטה הנכונה היא זו של פרעה. הכבדה הדרגתית. השמן במחבת צריך להיות רק חמים קלות בהתחלה, שהצפרדע תרגיש בנוח. לאט לאט מגבירים את הלהבות, ושכמגיעים לטמפרטורת הבישול, הצפרדע כבר לא קופצת. היא התרגלה בהדרגה לשינוי ומתבשלת בלי לנסות להציל את חייה.

אם התיאור הזה גורם לכם להצטמרר קלות, אתם לא היחידים. גם אני הרגשתי כך כששמעתי מפי מורה שלי לשעבר את פיסת המידע הקולינארי הזו. אבל הרעד נוגע בנימים סמויות יותר מחמלתנו על הצפרדע המתבשלת: הוא נוגע בהבנה העמוקה שטמונה בתוכנו: בעצם, הטבע האנושי לא שונה מאד מטבעה של הצפרדע. אם מגבירים את האש בהדרגה, גם אנחנו שוכחים לקפוץ. וכך, כאן במולדתנו אליה נפש יהודית הומייה, ניצבים שומרים חמושים בבתי הספר כדי לוודא שהתלמידים לא מחביאים נשק קר בתיקיהם, בין הקלמר והסנדוויץ'. זעזוע? הרי כבר התרגלנו.

סימפטומים לעומת שורש

המילה 'הוליסטי' מקובלת ואהובה היום בהרבה מובנים. בשימוש השכיח שלה היא נצמדת לתחום הרפואה: הרפואה הקונבנציונאלית גורסת טיפול בסימפטומים, השתקת האזעקה המקומית, הרפואה ההוליסטית רוצה לעשות בדק בית מקיף ולטפל במבנה כולו. הגוף כמכלול. אבל ב'רפואה מוסרית', אם אפשר לטבוע מונח כזה, אנחנו לא ממהרים לאמץ את הגישה ההוליסטית.

המשטרה, במקרה הזה, היא רופא קונבנציונאלי לעילא. אבל מי יטפל במכלול?

כמובן, בני נוער שנושאים סכינים לבית הספר מהווים תופעה לא רצויה. השאלה היא האם שליפת להבים בין כותלי מוסד לימודים היא שורש המחלה – או רק הסימפטום שלה. ואם מסתכלים על דברים אחרים שקורים בבית הספר, אנחנו נאלצים להודות שמדובר בסימפטום. בהשחתת רכוש בית ספר ומעשי ונדליזם, למשל, ישראל מובילה בגאווה מבין מדינות העולם. באלימות פיזית אך נטולת סכינים תפסנו מקום טוב גם כן. התחצפות? התעללות רגשית? חוסר כבוד מוחלט לאחרים? אם נמציא מד לתופעות הללו, הוא יתפוצץ מעודף פעילות.

המשטרה עושה את שלה: אין תפקידה לחנך את הדור לדרך ארץ, אז היא דואגת שלפחות שפיכות דמים תמנע במקום שאמור להיות בטוח לקטינים. אבל אנחנו, שמפהקים על הידיעה בהכרה עמומה ש'טוב שעושים משהו למנוע עוד דקירות סכין בין בני נוער', מתקשים להיזכר במערכת החיסון הכושלת שיצרה את הדלקת הספציפית הזו. המשטרה, במקרה הזה, היא רופא קונבנציונאלי לעילא. אבל מי יטפל במכלול?

מי מפחד מטיפול הוליסטי?

הגישה ההוליסטית כאן היא מסוכנת. מסוכנת לשלוות המצפון ושלום האטימות. מסוכנת לעור העבה ולעיוורון שהטבע האנושי של כולנו אוהב לפתח. אם נטלטל את עצמנו בקריאת ידיעה כגון זו ונשאל 'איך הגענו לכאן', נצטרך לזכור את תהליך ההידרדרות מאידיאלים יפים של עם ישראל בארצו לשגשוג הסכנות בתוכנו. ואם נחפש את השורשים, את היד שהגבירה לאיטה את הלהבה מתחתינו, נמצא פתאום רשימה ארוכה של סימפטומים, לא כולם פליליים, כולם נובעים מאותו מקום.

מידי פעם מעז מישהו לגעת בנקודה הכואבת. אחרי הטבח בתיכון בליטלטון, הפובליציסט האמריקני ג'ון ליאו העלה את השאלה "האם משחקי וידיאו מודרניים, למשל, מקהים את הרגישות לחיי אדם?" ליאו קבע: "יש כאן בעיה תרבותית. אנחנו חיים בחברה שבה סוג השעשוע העיקרי עבור צעירים הוא גרימת מוות למספר גדול ככל האפשר של אנשים (וירטואליים). פגיעה והטלת מום באחרים היא פעילות חוויתית שהצעירים ממש מכורים לה."

כצפוי, התיאוריה הזו לא עלתה לסדר היום. במקום זה אמריקה רעשה בשאלת הפיקוח על רכישת כלי נשק ויזמה הצבה נרחבת של גלאי נשק בבתי הספר. מי ישווה למין האנושי בהקמת בתי חולים ליד הנהר?

ברור שאלו לא רק משחקי הוידיאו. לא רק הסרטים האלימים. לא רק המודלים לחיקוי העלובים שהתרבות שלנו מציעה לבני הנוער. לא רק הזלזול בכל כללי הכבוד וההתחשבות שהיו מקובלים פעם. לא רק המתירנות הקיצונית שטופחה בקנאות במחצית שנייה של המאה ה-20 כדי לתת לצעירים, ילדים כמעט, כל חופש שירצו. לא רק המתירנות של המבוגרים שעבורם מושגים כמו 'חובה' ו'אחריות' הוצאו בהתחשבות מהלקסיקון.

לא רק. אבל הכל ביחד מצייר את התמונה העצובה של גוף בקריסת מערכות, ולצפרדע אבד כבר הדחף לקפוץ.

יום כיפור הוא במסורת שלנו יום של תשובה. לא יום של שיפוץ מקומי ובדיקת ילקוטים. יום של חדירה אל השורש, חשבון נפש עמוק, וידוי שמקיף כל סימפטום למחלה האמיתית: כשל מוסרי. היהדות מעניקה לנו יום שלם של צום ותפילה כדי לטלטל אותנו מהשגרה: בהעדר סמי ההשכחה והסחת הדעת הרגילים, יש סיכוי טוב לאינסטינקטים שלנו להתעורר. כמו הפנייה לאדם הראשון אחרי חטא עץ הדעת, יום כיפור מציב בפנינו את השאלה: אייכה? איך הגעת לכאן, בעצם?

זו ההזמנות להביט היטב מסביב ולראות מהו ה'כאן' שאליו הגענו. זו ההזדמנות להבחין בשומרים שבודקים ילקוטים בכניסה, ולרעוד. זו ההזמנות להבחין כמה חמה הלהבה מתחתינו.

זו ההזדמנות, גם, להתחיל ליישם את השיטה ההוליסטית. הבעיה והטיפול צריכים להיות בשורש, ולא בסימפטומים.